close window

הגנה לנתבעים בתביעת לשון הרע

הגנה לנתבעים בתביעת לשון הרע

חוק איסור לשון הרע - הקדמה: 


חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בנוי כך: סעיף 7 קובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית בעלת שני יסודות מצטברים: (1) "פרסום", לפי הגדרת סעיף 2 לחוק; (2) לשון הרע, לפי הגדרת סעיף 1 לחוק. אפוא, ישנם המון סוגים של ביטויים יום יומיים שמקיימים את הגדרת העוולה, ועדיין לא מוגשות בגינם תביעות לפי סעיף 7. מדוע? החוק בנוי בדרך בה על התובע – הטוען לפגיעה בשמו – להוכיח את יסודות סעיף 7. לאחר מכן לנתבע ישנה הזדמנות לטעון כי גם שמדובר בפרסום לשון הרע, החוק מעניק לו הגנה.


הגנות לנתבע בתביעת לשון הרע: 


בחוק ישנן שלוש מערכות הגנה עיקריות: (1) הפרסומים המותרים לפי סעיף 13; 

(2) הגנת "אמת הפרסום" או בלשון העם "אמת דיברתי", לפי סעיף 14; 

(3) מערכת הגנות תום הלב, לפי סעיף 15.

לפי הלכת הרציקוביץ' [ע"א4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558 (2004)], בית-המשפט צריך קודם כל לבחון האם מדובר בפרסום לשון הרע – מבחינה אובייקטיבית - ורק לאחר מכן לבחון את שאלת תחולת ההגנות. אם המסקנה היא שההגנות אינן חלות, נדרשים לשאלת הפיצויים. לכן, ראוי להסביר מהן אותן הגנות ומתי הן חלות? 


פרסומים מותרים לפי חוק איסור לשון הרע:


(1) הפרסומים המותרים: סעיף 13 לחוק מונה 11 קבוצות של מקרים, לגביהם נקבע מראש כי מותר לפרסם כל דבר, גם אם הוא עולה כדי לשון הרע. בין 11 קבוצות המקרים כאמור, נמנים פרסומים של חברי-כנסת [13(1)], פרסומים בישיבות ממשלה [13(2)], פרסומים באמצעות הממשלה או חבריה [13(3)], פרסומים על-ידי מבקר המדינה [13(4)], פרסומים על ידי ועדות חקירה [13(6)]. מעניינים במיוחד הם סעיפים 13(5) ו-13(9) אודותיהם יפורט בקצרה:


סעיף 13(5): קובע כי מותר לפרסם כל דבר כל עוד הוא הפרסום נעשה תוך כדי דיון משפטי, על-ידי שופט, בעל-דין (תובע או נתבע) או על-ידי עד. ומה הכוונה? בעבר הייתה מחלוקת האם מדובר בהגנה מוחלטת או מסויגת? העניין נדון בפסק-הדין בעניין חיר נ' גיל [רע"א 1104/07 חיר נ' גיל פ"ד סג(2) 511 (2009)]. בפרשת חיר, בית-המשפט העליון פסק כי מדובר בהגנה מוחלטת, שחלה על כל ביטוי שהופץ במהלך הדיון המשפטי, כולל ביטויים שקריים שהופצו בזדון (!) 


למרות שמדובר בהלכה מושרשת, בשנים האחרונות בית-המשפט העליון ציין לא פעם כי ייתכן שההלכה רחבה מידי ויש להוציא מתוכה ביטויים שיש בהם "רשעות או זדון" [לעניין זה, ראה: בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.4.2011); בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(2) 44 (2012); בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' שרגא (פורסם בנבו, 15.8.2012); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין (פורסם בנבו, 18.9.2014); דנ"א 5407/15 עזור נ' Canwest Global Communications Corp (פורסם בנבו, 7.10.2015)] לכן, לא מן הנמנע שבשנים הקרובות ההלכה תשתנה. עד אז, אין אלא להישאר מעודכנים.

 

סעיף 13(9): קובע כי פרסום שהייתה חובה או הרשאה חוקית לעשות הוא פרסום מותר; בדיוק כמו 13(5). בפסק-הדין בעניין חוטר ישי [ע"א 6356/99 חוטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254 (2002)] פורשה ההגנה, והוסבר כי מדובר בגנה שנועדה להבטיח שבעלי התפקידים – בעיקר ברשויות המדינה – יוכלו לפעול ללא פחד מפני תביעות לשון הרע. כך, נקבע כי למשל כתיבת חוות-דעת מקצועית מטעם פרקליטת המדינה דאז (עדנה ארבל) חסינה מפני תביעת לשון הרע. עוד נקבע, כי החסינות כאמור נתונה לבעל-התפקיד אך ורק כאשר הוא מתבטא במסגרת מילוי תפקידו, ותוך מילוי סמכויותיו. כלומר, פעולה שנעשתה בחוסר סמכות לא יכולה לחסות בצל הגנת סעיף 13(9). גם בעניין מולקנדוב [ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (פורסם בנבו, 22.2.2017)] נקבע כי לשרה פורוש – ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך – נתונה ההגנה כאמור, שכן היא פעלה מכוח תפקידה לפי היתר ספציפי. 


לטעמנו, למרות שהגנת 13(9) נדונה בעיקר ביחס לממלאי תפקידים ציבוריים, ניתן לעשות בה שימוש גם במקרים אחרים. דוגמה מעניינת ניתן למצוא בסיטואציות סיטואציות של חשש לפגיעה בקטין או חסר ישע בידי האחראי עליו. במקרים שכאלה סעיף 368ג' (ג) לחוק העונשין קובע חובת דיווח. והנה, מקום בו ישנה הוראת חוק המחייבת אדם לדווח על חשדו, מדוע שלא תיזקף לזכותו הגנת סעיף 13(9)? זוהי טענה יצירתית שכבר הובילה את משרדנו לניצחונות מוחצים במספר תיקים (שפרטיהם חסויים בהחלט).


הגנת אמת דיברתי / הגנת "אמת בפרסום:


(2) הגנת "אמת הפרסום"/ אמת דיברתי: סעיף בודד שהוא עולם ומלואו – הגנת סעיף 14 לחוק. הגנת האמת בפרסום שעונה על שני יסודות מצטברים: (1) אמת אובייקטיבית; (2) עניין ציבורי בפרסום האמת. מדובר בהגנה שמפורשת בפסיקה זה העשור השישי (!) ראשית, מהי אמת? האם יש אמת אחת? מבלי להכביר במילים יאמר כי לעניין זה ישנה רק אמת אחת; הדבר נקבע בעניין קראוס [דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1 (1998)]. מעניין לציין, כי בפרשת סרן ר' נ' אילנה דיין (בערעור) נקבע כי ייתכן שישנה "אמת לשעתה" שנחזית כנכונה לזמן מסוים. אולם בדיון הנוסף נקבע כי אמת היא אחת; לא צרופה, ולא פילוסופית, אלא אמת משפטית המציגה באמצעות הכלים המשפטיים את המציאות האובייקטיבית; כלומר, אין במשפט הגנה על מה שנראה היה כאמת והסתבר כשקר, אלא יש אך ורק הגנה על מה האמת המדוייקת והאובייקטיבית [דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין (פורסם בנבו, 18.9.2014)].


היסוד השני הוא "העניין הציבורי". הפסיקה קבעה כי גם אם דבר מסויים הוא אמת, לא תמיד ראוי לפרסם אותו. לכן, ביטוי אמיתי יזכה להגנת האמת בפרסום אך ורק במקום בו פרסום הביטוי משרת מטרות חברתיות, מוסריות או ערכיות; ביטוי שכזה, הוא מעניינו של הציבור. כך, בעניין קורן [ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (פורסם בנבו, 12.12.2016)] נקבע כי בית-המשפט חייב לבחון האם בפרסום מתקיים אנטרס ציבורי; האם ניתן לקבוע כי פרסום המידע יתרום ליכולת הציבור לגבש דעה בעניינים חשובים. למשל, בע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.3.2017)] בית-המשפט העליון אישרר את קביעת המחוזי ובית-המשפט לענייני משפחה, לפיה פרסום פרטים אודות הליכים בהם מעורבים קטינים רחוקים מעניין הציבור ואין הצדקה לפרסמם. הדבר נכון גם ביחס לפרסומים מעליבים וחסרי טעם (למשל, פלוני שיפרסם כי אלמוני הוא שמן מסריח; גם אם הדבר נכון, מה הטעם בפרסום?). מידע נוסף אודות הגנה זו ניתן למצוא במאמרנו על הגנת אמת דיברתי.


הגנת תום הלב: 


(3) קבוצת הגנות תום הלב: מערכת ההגנה השלישית היא מערכת הגנות תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק. אין ספק שזו מערכת ההגנות המורכבת והרחבה ביותר. סעיף 15 מונה תחתיו 12 קבוצות של מקרים שמוגנים מפני תביעת לשון הרע, כל עוד הביטוי שפורסם בגדרם פורסם בתום לב. הסעיפים המרכזיים: 15(2) פרסום שנעשה תוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית, מוכר גם כהגנת ה"עיתונאות האחראית"; 15(3) פרסום שנועד להגן על עניינים אישיים ולגיטימיים; 15(4)-15(6) פרסומים שהם הבעת דעה ביקורתית על עניינים ציבוריים, דמויות ציבוריות, פעולות פומביות ויצירות אמנות; 15(8) פרסום שנעשה באמצעות הגשת תלונה לרשות מוסמכת או לממונה; 15(10) פרסום שנעשה כדי להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם. 


כדי לזכות בתחולת הגנת תום הלב, יש להוכיח כי הפרסום נעשה באחת מן הנסיבות שבסעיף 15, ובנוסף שהמפרסם היה תם לב; ומהו תום לב? כיצד מוכיחים אותו? לא פשוט. הרי תום לב נמצא בתוך ליבו של המפרסם, ולכאורה רק המפרסם עצמו יכול להעיד על מה שהתרחש בליבו. בדיוק בגלל הקושי המובנה הזה, קיים סעיף 16 לחוק. סעיף 16 קובע חזקה לפיה מי שפרסם באחת מן הנסיבות שבסעיף 15, ועשה כן מבלי לצאת מגבולות הסביר, נקודת המוצא היא שהוא תם לב. במצב דברים זה, על התובע יוטל הנטל להוכיח שהמפרסם היה חסר תום לב; שוב, משימה בלתי-פשוטה לחלוטין. ובכלל זה, העיסוק במערכת הגנות תום הלב, ובנטלי ההוכחה המושפעים הימנה, הוא עיסוק מורכב שדורש מומחיות של ממש.

 

ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע הן פרק מיוחס בדיני האחריות והחבות בנזיקין. העיסוק בהגנות, מעלה סוגיות מורכבבות ביותר בדיני ראיות ובסדר דין אזרחי. לכן, החוכמה היא לא להסביר מדוע לתובע ישנה עילת תביעה, אלא להיות מוכן – מראש - להתמודד עם כל טענת הגנה שתבוא; רק כך ניתן לחתור – באמת – לתוצאה איכותית בניהול ההליך המשפטי לפי חוק איסור לשון הרע.


משרדנו מתמחה בדיני לשון הרע וזהו עיסוקנו המרכזי. לצוות המשרד ניסיון רב בייצוג תובעים ונתבעים. במידה ונתבעת בטענה של הוצאת לשון הרע יתכן ועומדת לך הגנה מפני התביעה- מומלץ ואף הכרחי להתייעץ עם עורך דין מומחה ללשון הרע


לקבלת ייעוץ משפטי ללא התחיבות פנה למשרדנו: 072-2221780



יצירת קשר

שלח
כל הזכויות שמורות ©
צור קשר
שלח