שאלות ותשובות

הוצאת דיבה היא מונח מקובל ותחליפי לפרסום לשון הרע. ההגדרה המשפטית ללשון הרע מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. לפי האמור שם, ביטוי שיש בו פוטbציאל השפלה, ביזוי או פגיעה במשלח-יד, עולה כדי לשון הרע. הפסיקה הוסיפה, כי יש לבחון את הביטוי הפוגעני במשקפיים אובייקטיביים, קרי לבחון מה המשמעות הסבירה של הביטוי שלכאורה מהווה הוצאת דיבה כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיניי האדם מן הישוב. מכאן ומכאן, לשם מענה איכותי ומהימן על השאלה האם ביטוי מקיים את הגדרת לשון הרע (הוצאת דיבה), יש להיוועץ בעורך דין לשון הרע מנוסה שזהו תחום עיסוקו העיקרי ויש לו הצלחות רבות בייצוג תובעים ונתבעים. לקבלת ייעוץ משפטי צור קשר כבר עכשיו: 072-2221780.

לא בהכרח. בהחלט ניתן לחשוב על סיטואציות בהן ביטוי שקרי אינו עולה כדי הוצאת דיבה. למשל, נטול מקרה בו ראובן פרסם פוסט בפייסבוק, ובפוסט הוא תיאר את שמעון כאדם משכיל ונבון. אך למען האמת, שמעון לא קרא ספר מימיו, ואף לא סיים את בית-הספר התיכון. אין ספק שראובן פרסם דבר שקרי ביחס לשמעון. אך, מבחינה אובייקטיבית, אין בתוכן הפרסום פוטנציאל השפלה, ביזוי או פגיעה במשלח-היד שיכולים לעלות לכדי הוצאת דיבה. לכן, הפרסום לא יהווה עילה להגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. 

התשובה לשאלה תלויה בתוכן הגידוף ובנסיבות נוספות. אולם, בשם חשיבות הזכות לחופש ביטוי, בעת האחרונה בתי-המשפט הדגישו שוב ושוב, כי לא כל גידוף שצורם לאוזנו של המגודף, בהכרח ייחשב להוצאת דיבה ולשון הרע. וממילא, מעבר לתוכן הביטוי הפוגעני ישנם תנאים נוספים שיש לבחון בטרם מענה מושכל לשאלה האם קמה עילה להגשת תביעת דיבה בהתאם לחוק. לכן, בכל מקרה ובכל ספק, יש להיוועץ בעורך-דין לענייני לשון הרע, כזה שניסיונו בתחום מוכח.

למעשה, ניתן לזקק ולחדד את השאלה כך: האם פרסום בקבוצת וואטסאפ מקיים את יסוד הפרסום כדרישת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע? התשובה, כעיקרון, היא כן (!) אך כדי לקבוע האם התגבשה עילת תביעה טובה להגשת תביעת על הוצאת דיבה, יש לבחון את תוכן ההודעה ואת הנסיבות הפריפריאליות לפרסום.

כן. עד לאחרונה, השאלה נדונה בערכאות שונות ונתנו לה תשובות שאינן חד-משמעיות. לאחרונה, בית-המשפט העליון פסק בצורה חד-משמעית ששיתוף (SHARE) פוסט בפייסבוק יכול לשמש עילה עצמאית לתביעת לשון הרע; כנגד המשתף, ולאו-דווקא כנגד המפרסם הראשי. עם זאת, למשתף פוסט – שנתבע רק בעבור זה – ישנן הגנות פוטנציאליות רבות שניתן לחשוב עליהן.

התשובה לכך בחיוב. השאלה הנשאלת נוגעת ליסוד הפרסום בחוק איסור לשון הרע; שכן מבחינת יסוד התוכן של הוצאת דיבה, אין משמעות האם הפרסום נעשה בדרך כזו או אחרת. אם-כן, מודעה היא ביטוי בכתב, וביחס לביטוי בכתב, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי יתגבש יסוד הפרסום, לו התובע יוכיח כי הפרום בכתב עשוי היה להגיע לאדם נוסף זולת הנפגע. תליית מודע בלובי בניין, עשויה גם עשויה להגיע לאדם זולת הנפגע. לכן, כאמור, התשובה לשאלה בחיוב ויתכן מאד כי תקום לנפגע עילה להגשת תביעה על לשון הרע (תביעת דיבה).

התשובה לכך, כעיקרון, בשלילה. מדוע כעיקרון? משום שככלל, כדי שיתגבש יסוד הפרסום הנדרש להגשת תביעת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע, יש צורך בחשיפה לאדם אחד נוסף מלבד הנפגע מן הפרסום; במצב דברים זה, הרי ששיח משמיץ עם אדם אחד שהוא מושא ההשמצות אינו מקיים את יסוד הפרסום. אלא מאי, הודעה היא ביטוי בכתב, ובאשר לביטוי בכתב המחוקק קבע כי אין צורך להוכיח כי אכן הפרסום הגיע בפועל לאדם נוסף, אלא די בהוכחה – הסתברותית- תאורטית – כי הפרסום הפוגעני/ המכפיש עשוי היה להגיע לאדם נוסף. בהינתן וזהו המצב המשפטי, הרי שכל מקרה צריך להיבחן לגופו כדי לקבוע האם מתקיימים יסודות העוולה של לשון הרע (הוצאת דיבה) לפי החוק, מבלי להכריע בשאלה באופן מקדמי.

ניתן גם ניתן. פייסבוק היא כיכר-העיר המודרנית, מדורת השבט ממש. בתוך-כך, פרסומים בפייסבוק עשויים לזכות לתפוצה אדירה בפועל. אולם, הפרסום בפייסבוק הוא ביטוי בכתב, ולכן יש צורך להוכיח אך ורק שהפרסום עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. בהינתן פרסום שלילי או מכפיש בפייסבוק, הרי שמאליו מתקיים יסוד הפרסום הנדרש על פי החוק ואין שאלה בנדון. וכפועל יוצא ניתן להגיש תביעת דיבה בגין הוצאת דיבה בפייסבוק.

כעיקרון, התשובה היא כן. הגשת תלונה למשטרה מקיימת את שני יסודות העוולה להגשת תביעת על הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע; הרי תוכן תלונה למשטרה כמעט תמיד מייחס מעשים פליליים – שבכוחם להשפיל, לבזות ולפגוע במשלח יד – ועצם הגשת התלונה כמוה כמעשה פרסום, קרי הפצה לאדם זולת הנפגע. אולם, בשונה מסיטואציות אחרות, המחוקק ייחד הגנה ספציפית מפני תביעת לשון הרע על הגשת תלונת שווא במשטרה; וזה, כדי לעודד הגשת תלונות אמת. המדובר בהגנת סעיף 15(8) לחוק. ההגנה כאמור, היא חלק מהגנות תום-הלב; ולגבי ההגנה הספציפית הנ"ל, המבקש לזכות בה יצטרך להוכיח כי בעת הגשת התלונה הוא האמין – באמת ובתמים – בנכונות הפרטים שמסר, קרי הוא התלונן כשהיה תם-לב לחלוטין; בין אם הדברים שמסר היו נכונים ובין לאו.

עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, התשובה היא לא; חד וחלק! סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי דברים שנאמרו בתוך בית-המשפט, לרבות דיונים בעל-פה, תצהירים, כתבי טענות וכיוצ"ב, לא מהווים הוצאת דיבה ולכן לא יהוו עילה לתביעת דיבה. וזאת על מנת לשמור על חופש-ביטוי מוחלט במסגרת ההליך השיפוטי. בית-המשפט העליון, בהליך רע"א 1104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל קבע בפירוש שמדובר בהגנה מוחלטת הפוטרת מאחריות בנזיקין, וכי אין לקבוע בה סייגים כלל. 

התשובה לכך היא כן. עד לשנת 2016 הייתה סתירה בין חוק איסור לשון הרע לבין פקודת הנזיקין בעניין זה. בשנת 2016, באה לפתחו של בית-המשפט העליון השאלה כאור, ונקבע כי תאגידים יכולים להגיש תביעה על הוצאת דיבה ולבקש סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע.

לקריאה נוספת - הזכות של תאגיד להגיש תביעת דיבה ללא הוכחת נזק.

התשובה היא כן. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה את המעשים המהווים פגיעה בפרטיות (ולא קובע הגדרה למהי פגיעה בפרטיות) בין המקרים המנויים בסעיף כאמור, מופיע גם מעשה פרסום תמונת אדם בנסיבות שעלולות להשפיל. ולכן במידה ופורסמה תמונה משפילה או כזו שפוגעת בפרטיות שלך, חשוב לפנות לעורך דין המתמחה בפגיעה בפרטיות ובעל ניסיון בייצוג תובעים ונתבעים לבדיקת היתכנות התביעה וגובה הפיצוי הכספי שניתן לדרוש, כמו סעדים נוספים שאפשר לתבוע לפי חוק הגנת הפרטיות.

התשובה היא כן (!) הן בחוק איסור לשון הרע והן בחוק הגנת הפרטיות, נוספו – במרוצת השנים – סעיפים ספציפיים המסמיכים את בית-המשפט לפסוק לנפגע מן העוולות של הוצאת דיבה ופגיעה בפרטיות פיצויים ללא הוכחת נזק; וזה, כחריג מובהק לדיני התרופות מכוח דיני הנזיקין. לפי שני החוקים הללו, ניתן לפסוק עד סך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואף את כפל הפיצוי בהינתן הוכחת כוונה לפגוע. הסכומים כאמור צמודים למדד המחירים לצרכן, כך שכיום ניתן לתבוע בגין פרסום בודד המווה הוצאת דיבה (לשון הרע) כ-70,000 ₪ (ובמידה וניתן להוכיח כוונה לפגוע ניתן לתבוע כ-140,000 ₪).

בגין פגיעה בפרטיות ניתן לתבוע בגין פגיעה – בודדת – כ-60,000 ₪ (ואם ניתן להוכיח כוונה לפגוע ניתן לתבוע כ-120,000 ₪).

התשובה היא לא. תביעה ייצוגית לא נועדה למקרים של הוצאת דיבה. אולם, ניתן להגיש תביעה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות, והגם שהדבר נדיר ישנם תקדימים לכך.

האפשרות להגיש קובלנה פלילית בידי אדם פרטי, היא אפשרות חריגה לדין הפלילי שרובו מנוהל בידי המדינה; המדינה היא המאשימה, והפרט או התאגיד הם הנאשמים. הסנקציה בגין קבלת קובלנה פלילית היא עד שנת מאסר בפועל; אולם הדבר נדיר עד מאוד, וישנה בעיה אמיתית לכלוא אדם מאחרי סורג ובריח – במדינה דמוקרטית – בשל העובדה שעשה שימוש בביטוי פוגעני שמהווה הוצאת דיבה. בכל אופן, ההבדל הטכני בדרישות המקדמיות לקיומה של עילה להגשת קובלנה פלילית, נעוץ במספר הנמענים הדרוש; בתביעת דיבה אזרחית יהא זה אדם זולת הנפגע, ובקובלנה פלילית, יש צורך ב-2 אנשים זולת הנפגע. להוציא את ההבדלים הללו, ההבדל המשמעותי ביותר הוא סטנדרט ההוכחה הראייתית הנדרש בהליך הפלילי.

ישנה מחלוקת ביחס לסמכות של בית-משפט כזה או אחר לחייב בהתנצלות, שכן ההתנצלות היא מחווה ששעונה על הבעת חרטה כנה ואמיתית על הדברים הדיבתיים. אולם, מכוח סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, בית-המשפט מוסמך לחייב נתבע לתקן ולהכחיש את פרסומו הפוגעני המהווה הוצאת דיבה.

התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. חוק איסור לשון הרע קובע כי הוצאת דיבה (לשון הרע) יכולה להיאמר במפורש או במשתמע. כלומר, כנקודת מוצא ניתן להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה גם במקרה בו לא ציון שם ספציפי, אולם חובת התובע להוכיח שאכן משתמע מהפרסום הדיבתי כי מדובר בו; וזה לפי סטנדרט בחינה אובייקטיבי, קרי שהאדם הסביר יוכל להסיק שהפרסום המהווה הוצאת דיבה אכן מכוון לתובע.

התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אם ניתנה חוות-דעת משפילה המהווה הוצאת דיבה קרי, היא עונה לקריטריונים הנדרשים על פי חוק לשון הרע המגבשים עילה לתביעת דיבה, אשר הופצה לנמענים נוספים, ככל ניתן לתבוע. אולם, יש לשים את הלב למסגרת בה נמסרה חוות-הדעת, שכן ישנן הגנות שעשויות להיות רלוונטיות במקרה כגון דא.

דין הוצאת הדיבה שפורסמה על המת, כדין הדיבה שפורסמה על החי; אולם החוק קובע כי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית בשל כך. אולם, לו הוצאה לשון הרע על אדם שנפטר – עוד קודם לפטירתו – שאיריו רשאים להגיש תביעה בשם הנפטר עד 6 חודשים לאחר מועד הפטירה; וזה כאמור, מכוח סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע.

ככלל, ניתן להגיש תביעת דיבה או לשון הרע כנגד העיתון, המוציא-לאור, העורך ואף כנגד הכתב. אך יש לזכור, כי בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין נקבע כי סעיף 15(2) מכיל בתוכו את הגנת העיתונות האחראית. לכן, יש לבחון כל מקרה לגופו ולהכריע לפי נסיבותיו הספציפיות האם אכן המקרה בו פורסם פרסום שלילי בעיתון, עונה לתנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע ומגבש, בהתאם, עילה להגשת תביעה על הוצאת דיבה, כמו גם האם במקרה זה לא תעמוד ההגנה העיתונאית כפי שנפסק בפרשת אילנה דיין שהוזכרה לעיל.

התשובה היא לא. כדי שיתקיים בביטוי הדיבתי יסוד הפרסום – הדרוש להוכחת עילה לתביעת דיבה – יש צורך בחשיפה – בכוח או בפועל, תלוי בטיב הביטוי – לאדם נוסף זולת הנפגע. 

התשובה היא כן, וגם אם הדבר נעשה בטעות. הטלת עיקול שלא כדין עולה לכדי פרסום הוצאת דיבה. הפסיקה הכירה – זה מכבר בעובדה שהטלת עיקול שלא כדין היא מעשה מבזה ומשפיל; ואף הפיצויים הנפסקים במקרים כאמור, עשויים להיות משמעותיים.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת האמת בפרסום, המוכרת בשם - הגנת אמת דיברתי. ההגנה כאמור קובעת כי פרסום אמיתי – מבחינה עובדתית אובייקטיבית – שיש בו עניין לציבור – והרי זה עניין בקידום מטרות חברתיות וערכיות – יזכה להגנה מפני חבות נזיקית ובהתאם לא תקום עילה להגשת תביעת דיבה. אולם, הוכחת ההגנה כאמור – ובתוך כך ההוכחה שאכן מדובר באמת – מוטלת על הצד הנתבע והנטל עשוי להיות נטל הוכחה כבד במיוחד; כובד הנטל הנדרש אמור לעלות ביחס ישר לחומרת הדיבה. 

כעיקרון, התשובה היא כן; ניתן למנוע פרסום עוד קודם למעשה הפרסום. ניתן להגיש בקשה לקבלת צווים זמניים במסגרת תביעת דיבה ולדרוש צווי מניעה. אולם, באיזון הזכויות שבין חופש-הביטוי לבין הזכות לשם טוב, נקבע כי המניעה המוקדמת היא צעד חריג הפוגע קשות בחופש הביטוי. המסקנה היא שניתן למנוע הפצת פרסום שמהווה הוצאת דיבה, אך הדבר אינו מובן מאליו ומדובר במשימה משפטית שאינה פשוטה כלל וכלל.

עקרון פומביות-הדיון הוא עקרון על במשפט הישראלי ובשיטה הדמוקרטית ככלל. אולם, במקרים רבים – דווקא בתביעות בגין הוצאת דיבה – ניתן לקלוע לאחת מעילות סגירת דלתות בית-המשפט; הדבר נכון – ואולי אף נכון יותר – בכל הנוגע לחוק הגנת הפרטיות.

אחריותה של פייסבוק היא עניין מורכב להסבר; וודאי שבכמה שורות. אולם, יש לציין את קיומו של נוהל הודעה והסרה (notice and take down) שמתחיל להכות שורשים בפסיקה הישראלית. העיקרון קובע, כי אם אדם הודיע לבעל הפלטפורה אודות הפרה שמתרחשת בתחום אחריות הפלטפורמה, הרי שהפלטפורמה צריכה להשתמש בכוחה ולהסיר את הפרסום המעוול. לו הייתה הודעה המהווה הוצאת דיבה, אך הפלטפורמה סרבה להסיר את הפרסומים הדיבתיים, הרי שניתן לתבוע לפי עוולת הרשלנות לכל הפחות.

גוגל הוא מנוע חיפוש ופעמים רבות מנגנון ההשלמה האוטומטי של גוגל ו/או התוצאות שמופיעות בגוגל יכולות להשפיל ולבזות אדם כאשר מוצגות תוצאות חיפוש שליליות בגוגל ולרוב אנונימיות. הדברים שנאמרו נכונים גם לגבי פייסבוק ואף הפסיקה הכירה בכך חד-משמעית, ובאמצעות קיום תנאי נוהל הודעה והסרה מצד התובע, לצד סירוב של גוגל להסיר את התכנים, ניתן להגיש תביעת דיבה/ תביעה נזיקית כנגד גוגל על מחדלה. אז מה עושים במקרה שמופיעות על שמכם תוצאה שלילית בתוצאות החיפוש של גוגל? כל התשובות תמצאו במאמר על - מחיקת תוצאות שליליות מגוגל.