תשובות לשאלות נפוצות בנושא הוצאת דיבה

הוצאת דיבה היא מונח מקובל ותחליפי לפרסום לשון הרע. ההגדרה המשפטית ללשון הרע מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לפי האמור שם, ביטוי שיש בו פוטנציאל השפלה, ביזוי או פגיעה במשלח יד, עולה כדי לשון הרע. הפסיקה הוסיפה, כי יש לבחון את הביטוי הפוגעני במשקפיים אובייקטיביים, קרי לבחון מה המשמעות הסבירה של הביטוי שלכאורה מהווה הוצאת דיבה כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיניי האדם מן הישוב. מכאן ומכאן, לשם מענה איכותי ומהימן, האם ביטוי מקיים את הגדרות הקבועות בחוק, יש להיוועץ בעורך דין לשון הרע מנוסה שזהו תחום עיסוקו העיקרי בעל הצלחות רבות בייצוג תובעים ונתבעים. 

בנוגע למינוח "הוצאת דיבה", מעניין לציין כי אין לו אזכור בחוק הישראלי. כך שהוא הפך כאמור לביטוי "מקביל" לפרסום לשון הרע. המשפט העברי, במובחן מהחוק הישראלי, מבחין בין פרסום לשון הרע לבין הוצאת דיבה (בתמצית ממש, ומבלי למצות: במשפט העברי הוצאת דיבה, מחייבת הוכחה כי תוכן הפרסום אינו אמת; ולשון הרע מתקיים גם בנוגע לדיבור שתוכנו אמת). מכאן, לעיתים, נובע הבלבול. אך לעניין החוק הישראלי הרלוונטי למתדיינים בערכאות השיפוטיות במדינת ישראל, אין הבדל בין "הוצאת דיבה" לבין "פרסום לשון הרע". ולמעשה, מבחינה משפטית טהורה אין משמעות למינוח "הוצאת דיבה"; זו רק דרך נוספת לתאר פרסום לשון הרע.

חשוב להבין כי "הגבול" אינו עובר היכן שדבר מה "לא ייחשב הוצאת דיבה". השאלה האם פרסום מסוים עונה להגדרת "לשון הרע" או לא, לא תשליך בהכרח על התוצאה הסופית בהליך. שכן ישנם פרסומים רבים שעונים בהחלט להגדרת לשון הרע, אך מי שהפיץ אותם לא יחויב בפיצוי.

נסביר: השאלה האם פרסום עונה להגדרת לשון הרע, היא שאלה מקדמית בשלבי הבחינה המשפטית. וגם אם נקבע שפרסום הוא "לשון הרע", עדיין למפרסם נתונה זכות להוכיח שהוא מוגן מפני הטלת חבות (וחיוב בפיצוי).

דוגמאות להמחשה:

1.       ביקורת עניינית בתום לב: ביקורת, מטבעה, יכולה להיות קשה ונוקבת, וגם לכלול שימוש בשפה קשה ולא נעימה. עם זאת, אם היא מפורסמת בתום לב, מנוסחת כדעה ועוסקת בעניינים שהציבור יוצא נשכר מחשיפה אליהם – היא יכולה לזכות בהגנה [לפי סעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע]. למשל: אדם ששכר בעל מקצוע כדי לבצע עבודות שיפוץ בביתו, פרסם בביקורות בגוגל "העבודה נעשתה בסופו של דבר, אבל לדעתי המחיר היה יקר מאוד, והאיש לא היה נחמד, איחר כל יום מחדש, ונדרש לבוא לתקן את העבודה של עצמו 10 פעמים". אין ספק שהדברים עלולים לפגוע בבעל המקצוע. אך אם הדברים נשענים על חוויה אמיתית שהתרחשה, והדעה מפורסמת בתום לב – ישנו סיכוי טוב להגנה. 
2.       הגשת תלונה במשטרה – וטענה לתלונת שווא כבסיס להוצאת דיבה: זו אחת מהסוגיות המורכבות ביותר בדיני לשון הרע. ככלל, כל תלונה שמוגשת למשטרה, מכילה בתוכה פוטנציאל פגיעה בשם הטוב; וכל תלונה כזו, היא "פרסום" שכן היא מגיעה לאדם זולת הנפגע. אך באותה נשימה, המחוקק אינו מעוניין שכל תלונה במשטרה תשמש עילה טובה להגשת תביעת לשון הרע. שכן מצב דברים כזה, ירתיע מתלוננים מפני הגשת תלונות אמת; ויפגע קשות ביכולת לאכוף את החוק. וזו תוצאה קשה ולא רצויה.לכן, בית המשפט העליון קבע את מנגנון האיזון הבא: כל עוד מדובר אך ורק בהגשת תלונה למשטרה (או לרשות מוסמכת אחרת), נקודת המוצא היא כי המתלונן פעל בתום לב. ואם כך, תקום לזכותו הגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. ומי שמעוניין להגיש תביעה בטענה לפיה תלונה למשטרה היא תלונת שווא שיכולה לשמש עילה לתביעה בגין הוצאת דיבה – יידרש לעמוד בנטל כבד ומיוחד; ולהוכיח – בראיות – כי מגיש התלונה לא האמין בתוכן תלונתו, בעת שהגיש את התלונה. וזו מלאכה מורכבת ביותר. היא אפשרית. אך טעונה מומחיות של ממש. דוגמה טובה – ונדירה – לתלונת שווא, ניתן למצוא בפסק הדין בת"א 1933-02-19 מילר נ' אבו סאלח (תיק בו ייצגו עורכי הדין בן קרפל ואדם קרפל את מר מילר, פקח רשות הטבע והגנים). שם, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע 120,000 ₪ ועוד 25,000 ₪ כשכר טרחה, ועוד הוצאות משפט; בין היתר בגין תלונת שווא חמורה ושקרית.
3.       הבעת דעה שלא תיחשב כהוצאת דיבה: בשונה מהגנה הנתונה להבעת דעה בתום לב, חשוב להבין כי גם בשלב בו בית המשפט בוחן האם ביטוי מסוים מקיים את הגדרת "לשון הרע", ישנה חשיבות לשאלה האם מדובר בהבעת דעה. הבעת דעה נתפסת פוגענית פחות מאשר תיאור עובדתי, לפי בית המשפט העליון. ועל כן, כאשר מדובר בהבעת דעה המצויה על הגבול בין הוצאת דיבה לבין פרסום שאינו עונה על ההגדרה – בית המשפט עשוי לסווג את הביטוי ככזה שאינו חוצה את הרף הראשוני כדי להיקרא "לשון הרע". הדבר נכון גם ביחס לגידופים שטחיים, שנתפסים כקללות ושפת רחוב, ולא מכילים פוטנציאל פגיעה בשם הטוב.  

בפסק הדין החשוב בעניין אורי דניאל [ראו ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (פורסם בנבו, 14.3.2016)] בית המשפט העליון הבהיר בדיוק מה הדין בנוגע לשאלה הזו. וזה המצב המשפטי בקצרה:

יש שני מסלולים חלופיים לפסיקת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע. המסלול הסטטוטורי, והמסלול הפסיקתי. אי אפשר לתבוע פיצוי גם לפי המסלול הסטטוטורי (כלומר ללא הוכחת נזק) וגם לפי המסלול הפסיקתי (כלומר בהינתן הוכחת נזק). שכן אלו הם מסלולים חלופיים. מתי נכון להשתמש בכל אחד מהמסלולים? נסביר בקצרה:

המסלול הסטטוטורי – פיצוי ללא הוכחת נזק: סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע מאפשר לנפגע מפרסום לשון הרע לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק עד סך 50,000 ₪; ואם הנפגע מסוגל להוכיח כי המפרסם פעל בכוונה לפגוע, ניתן לתבוע את כפל הפיצוי (כלומר עד סך 100,000 ₪). הסכומים הללו צמודים למדד מחודש ספטמבר 1998; ונכון לחודש מאי 2025 ניתן לתבוע עד סך 80,000 ₪ ו-160,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאמה.

היתרון במסלול הסטטוטורי ברור: ניתן להתגבר על הקושי המובנה בהוכחת נזק לשם הטוב, להסתפק בהוכחת פוטנציאל הנזק, ועדיין לזכות בפיצוי בערכים משמעותיים. 

וגם החיסרון במלול הפיצוי ללא הוכחת נזק ברור: יש גבול לסכום הפיצוי שניתן לתבוע. ולעיתים, פרסום אחד ויחיד, יכול לגרום נזקים בשיעור שעולה בהרבה על סך 160,000 ₪ (ניתן לדמיין למשל רופא ילדים שפורסמה בגנותו כתבת תחקיר בערוץ מוביל, והציגה אותו – בשקר – כמי שהטריד מינית ילדים; הוא עלול לספוג נזקים בסך מיליוני ₪, ו-160,000 ₪, בכל הכבוד, לא יועילו לו כלל).

המסלול הפסיקתי – פיצוי בהינתן הוכחת נזק: מי שנפגע מפרסום לשון הרע, זכאי גם לתבוע את נזקיו באמצעות הכלים הנתונים לכל מי שמגיש תביעה לפי דיני הנזיקין. כלומר: להוכיח את נזקיו.

בעניין זה ראוי לציין כי "נזק" (לפי סעיף 2 לפקודת הנזיקין) אינו כולל רק הפסדים כספיים, אלא כולל גם נזקים בלתי ממוניים (לרבות פגיעה בשם הטוב, פגיעה בנוחות החיים, עוגמת נפש ועוד). לעיתים, כך הודגש בפסק הדין בעניין פלונית, הגבול בין פיצוי ללא הוכחת נזק לבין פיצוי בעבור נזק לא ממוני, הוא גבול דק מאוד. אך חשוב לדעת כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בעבור נזק לא ממוני, בכל סכום.

דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בפסק הדין בעניין שרנסקי [החל בבית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי סגל, ת"א 1133/99 שרנסקי נ' נודלמן (פורסם בנבו, 21.12.2003); והסתיים בבית המשפט העליון, כב' השופטות פרוקצ'יה, נאור, וארבל, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008). שם, בעבור פרסום לשון הרע בספר, בית המשפט המחוזי חייב בסכום גבוה במיוחד: 900,000 ₪ לטובת שרנסקי, ועוד 75,000 ₪ לטובת מפלגתו, ועוד 315,000 ₪ כהוצאות ושכר טרחת עורכי דין (1,290,000 ₪ בסך הכל). לבסוף, בבית המשפט העליון, הופחת משמעותית סכום הפיצוי (לסך כולל של 740,000 ₪). אך המסר ברור: פרסום אחד ויחיד עלול לגרום נזק בל ישוער; גם אם הוא לא ממוני. ובית המשפט מוסמך לפסוק כל סכום, גם אם לא נגרם נזק ממוני מובהק, מכוח המסלול הפסיקתי.

היתרון במסלול הפסיקתי, אם כן, הוא בדיוק החיסרון במסלול הסטטוטורי: ניתן לתבוע כל סכום; ויש ביטוי לנזקים שנגרמו בפועל לנפגע.

החיסרון במסלול הפסיקתי: טמון בקושי המשפטי, הראייתי, להוכיח נזק לשם הטוב. אך מדובר בקושי שניתן להתגבר עליו, אם באמת – בפועל – ניתן לתאר נזק שנגרם לנפגע מפרסום הדיבה.

החידוד החשוב מפסק הדין בעניין פלונית (אורי דניאל) הוא כי לא ניתן לפסוק גם פיצוי בלא הוכחת נזק, וגם פיצוי בהוכחת נזק. ובאותה נשימה, נכון להזכיר כי פיצוי ללא הוכחת נזק הוא לא קנס, וגם לא פרס. מדובר בכלי משפטי שנועד להתגבר על קשיים ראיתיים, ולאפשר למי שברור ששמו הטוב נפגע – רק קשה להוכיח כיצד ומה "עלות" הפגיעה – לקבל פיצוי בגין הפגיעה שברור שנגרמה לו.

לבית המשפט יש טווח רחב במסגרתו הוא מוסמך להפעיל את שיקול דעתו, ולקבוע באיזה סכום לפצות את הנפגע מהוצאת דיבה. הרי לפי סעיף 7א' לחוק, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי עד סך 160,000 ₪ (נכון למאי 2025); כלומר – בין 0 ₪, לבין 160,000 ₪.

לפי פסק הדין המפורסם בעניין אמר [רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 2001], "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדוודואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצוי (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר [...] בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי".
זו פסקה אחת, שמתכללת בתוכה כמעט את כל המשתנים הרלוונטיים לפסיקת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע. ואם נסכם אותה בקצרה ובפשטות, אלו השיקולים החשובים:
חומרת תוכן הפרסום: תוכן שנתפס כחמור יותר ומהימן יותר, יוביל באופן טבעי לפיצויים בשיעור גבוה יותר. שכן ההנחה היא שפרסומים חמורים גורמים נזק בשיעור משמעותי יותר.

תפוצת הפרסום: ככל שהתפוצה רחבה יותר, כך פוטנציאל הנזק גדול יותר בעיקרון. יש לסייג זאת, ולציין כי לעיתים תפוצה לנמענים ספציפיים יכולה להיות הרסנית יותר מאשר פרסום בתפוצה רחבה.

התנהגות הצדדים; בפרט התנהגות המזיק (המפרסם), אחרי הפרסום ואף במהלך ניהול ההליך. מפרסם שפעל כדי לצמצם את הנזק, בית המשפט עשוי להקל עמו. אך מפרסם שלא פעל כך, בית המשפט לא יקל עמו. ומעבר לזה, בית המשפט יחמיר עם מפרסם שתוך כדי ניהול ההליך בחר להכפיש לשווא. זו עילה עצמאית להחמרה בפסיקת הפיצוי.

ואם מתכללים את כלל השיקולים, בסופו של דבר העניין פשוט: בית המשפט צריך לבחון את פוטנציאל הנזק הגלום בפרסום; ועל בסיסו לפסוק פיצוי. זה העיקר. מעבר לזה, בית המשפט נדרש להתחשב גם בתכליות חינוכיות (במובן של חינוך הציבור) ועונשיות (במובן של גמול למזיק שפגע). 

לא בהכרח. בהחלט ניתן לחשוב על סיטואציות בהן ביטוי שקרי אינו עולה כדי הוצאת דיבה. למשל, נטול מקרה בו ראובן פרסם פוסט בפייסבוק, ובפוסט הוא תיאר את שמעון כאדם משכיל ונבון. אך למען האמת, שמעון לא קרא ספר מימיו, ואף לא סיים בית ספר תיכון. אין ספק שראובן פרסם דבר שקרי ביחס לשמעון. אך, מבחינה אובייקטיבית, אין בתוכן הפרסום פוטנציאל השפלה, ביזוי או פגיעה במשלח היד שיכולים לעלות לכדי הוצאת דיבה. לכן, הפרסום לא יהווה עילה להגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. 

התשובה לשאלה תלויה בתוכן הגידוף ובנסיבות נוספות. אולם, בשם חשיבות הזכות לחופש ביטוי, בעת האחרונה בתי המשפט הדגישו שוב ושוב, כי לא כל גידוף שצורם לאוזנו של המגודף, בהכרח ייחשב להוצאת דיבה. וממילא, מעבר לתוכן הביטוי הפוגעני ישנם תנאים נוספים שיש לבחון בטרם מענה מושכל לשאלה האם קמה עילה להגשת תביעת דיבה בהתאם לחוק. לכן, בכל מקרה ובכל ספק, יש להיוועץ בעורך דין הוצאת דיבה.

למעשה, ניתן לזקק ולחדד את השאלה כך: האם פרסום בקבוצת וואטסאפ מקיים את יסוד הפרסום כדרישת סעיף 2 לחוק? התשובה, כעיקרון, היא כן (!) אך כדי לקבוע האם התגבשה עילת תביעה טובה, יש לבחון את תוכן ההודעה ואת הנסיבות הפריפריאליות לפרסום.

כן. עד לאחרונה, השאלה נדונה בערכאות שונות ונתנו לה תשובות שאינן חד משמעיות. לאחרונה, בית המשפט העליון פסק בצורה חד משמעית ששיתוף (SHARE) פוסט בפייסבוק יכול לשמש עילה עצמאית לתביעת לשון הרע, כנגד המשתף, ולאו דווקא כנגד המפרסם הראשי. עם זאת, למשתף פוסט, שנתבע רק בעבור זה, ישנן הגנות פוטנציאליות רבות שניתן לחשוב עליהן. להרחבה בנושא קראו על - פסק דין ניידלי. 

התשובה לכך בחיוב. השאלה הנשאלת נוגעת ליסוד הפרסום בחוק, שכן מבחינת יסוד התוכן של הוצאת דיבה, אין משמעות האם הפרסום נעשה בדרך כזו או אחרת. אם כן, מודעה היא ביטוי בכתב, וביחס לביטוי בכתב, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע שיתגבש יסוד הפרסום, לו התובע יוכיח שהפרסום בכתב עשוי היה להגיע לאדם נוסף זולת הנפגע. תליית מודע בלובי בניין, עשויה להגיע לאדם זולת הנפגע. לכן, כאמור, התשובה לשאלה בחיוב ויתכן מאד כי תקום לנפגע עילה להגשת תביעת דיבה.

התשובה לכך, כעיקרון, בשלילה. מדוע כעיקרון? משום שככלל, כדי שיתגבש יסוד הפרסום הנדרש להגשת תביעת דיבה לפי החוק, יש צורך בחשיפה לאדם אחד נוסף מלבד הנפגע מן הפרסום. במצב דברים זה, הרי ששיח משמיץ עם אדם אחד שהוא מושא ההשמצות אינו מקיים את יסוד הפרסום. אלא מאי, הודעה היא ביטוי בכתב, ובאשר לביטוי בכתב המחוקק קבע שאין צורך להוכיח שאכן הפרסום הגיע בפועל לאדם נוסף, אלא די בהוכחה, הסתברותית תאורטית, שהפרסום הפוגעני/המכפיש עשוי היה להגיע לאדם נוסף. בהינתן וזהו המצב המשפטי, הרי שכל מקרה צריך להיבחן לגופו כדי לקבוע האם מתקיימים יסודות העוולה לפי החוק, מבלי להכריע בשאלה באופן מקדמי.

ניתן גם ניתן. פייסבוק היא כיכר העיר המודרנית, מדורת השבט ממש. בתוך כך, פרסומים בפייסבוק עשויים לזכות לתפוצה אדירה בפועל. אולם, הפרסום בפייסבוק הוא ביטוי בכתב, ולכן יש צורך להוכיח אך ורק שהפרסום עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. בהינתן פרסום שלילי או מכפיש בפייסבוק, הרי שמאליו מתקיים יסוד הפרסום הנדרש לפי החוק ואין שאלה בנדון. וכפועל יוצא ניתן להגיש תביעה על הוצאת דיבה. להרחבה בנושא קראו על - לשון הרע בפייסבוק.

כעיקרון, התשובה היא כן. הגשת תלונה למשטרה מקיימת את שני יסודות העוולה להגשת תביעת בגין הוצאת דיבה לפי החוק. הרי תוכן תלונה למשטרה כמעט תמיד מייחס מעשים פליליים שבכוחם להשפיל, לבזות ולפגוע במשלח יד ועצם הגשת התלונה כמוה כמעשה פרסום, קרי הפצה לאדם זולת הנפגע. אולם, בשונה מסיטואציות אחרות, המחוקק ייחד הגנה ספציפית מפני תביעה על הוצאת דיבה שעילתה הגשת תלונת שווא במשטרה, וזה כדי לעודד הגשת תלונות אמת. המדובר בהגנת סעיף 15(8) לחוק. ההגנה כאמור, היא חלק מהגנות תום הלב ולגבי ההגנה הספציפית הנ"ל, המבקש לזכות בה יצטרך להוכיח שבעת הגשת התלונה הוא האמין באמת ובתמים בנכונות הפרטים שמסר, קרי הוא התלונן כשהיה תם לב לחלוטין, בין אם הדברים שמסר היו נכונים ובין לאו.

עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, התשובה היא לא, חד וחלק! סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע שדברים שנאמרו בתוך בית המשפט, לרבות דיונים בעל פה, תצהירים, כתבי טענות וכיוצ"ב, לא מהווים הוצאת דיבה ולכן לא יהוו עילה לתביעה. וזאת כדי לשמור על חופש ביטוי מוחלט במסגרת ההליך השיפוטי. בית משפט עליון, בהליך רע"א 1104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל קבע בפירוש שמדובר בהגנה מוחלטת הפוטרת מאחריות בנזיקין, וכי אין לקבוע בה סייגים כלל. 

התשובה לכך היא כן. עד לשנת 2016 הייתה סתירה בין חוק איסור לשון הרע לבין פקודת הנזיקין בעניין זה. בשנת 2016, באה לפתחו של בית המשפט העליון השאלה כאמור, ונקבע שתאגידים יכולים להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה ולבקש סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע. להרחבה בנושא קראו על - לשון הרע על תאגיד

אדם יכול להגיש תביעת דיבה במקרה זה שכן הן בחוק איסור לשון הרע והן בחוק הגנת הפרטיות, נוספו במרוצת השנים סעיפים ספציפיים המסמיכים את בית המשפט לפסוק לנפגע מן העוולות של הוצאת דיבה ופגיעה בפרטיות פיצויים ללא הוכחת נזק. זאת, כחריג מובהק לדיני התרופות מכוח דיני הנזיקין. לפי שני החוקים הללו, ניתן לפסוק פיצוי עד סך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואף את כפל הפיצוי בהינתן הוכחת כוונה לפגוע. הסכומים כאמור צמודים למדד המחירים לצרכן, כך שכיום ניתן לתבוע בגין פרסום בודד המהווה הוצאת דיבה כ- 70,000 ₪ (ובמידה וניתן להוכיח כוונה לפגוע ניתן לתבוע כ - 140,000 ₪).

בגין פגיעה בפרטיות ניתן לתבוע בגין פגיעה בודדת  כ- 60,000 ₪ (ואם ניתן להוכיח כוונה לפגוע ניתן לתבוע כ- 120,000 ₪).

בשנים האחרונות, לאחר שבתי המשפט "התרגלו" לעידן הרשתות החברתיות, מתחילות להתחדד מגמות בפסיקה. בתביעות בגין עניינים שנתפסים "שוליים" ו"סתמיים", נפסקים פיצויים בערכים נמוכים מאוד (אלפי שקלים בודדים). ובתביעות שעוסקות בעניינים מהותיים, נפסקים סכומים גבוהים (מאות אלפי שקלים, ולעיתים אף מעבר). ההבחנה בין תביעות סתמיות לבין תביעות שעוסקות בעניינים חמורים ומהותיים, קשורה גם בתוכן הפרסומים, וגם בתפוצתם ובאופן הפצתם.

מגמה נוספת שצוברת תאוצה בפסיקה, היא הדוקטרינה לדחיית תביעות השתקה. בתחילת שנת 2025, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין וקנין [רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 7.1.2025)]. שם, חודד הדין בנוגע לדחיית תביעות השתקה. ככלל, מבלי להרחיב יתר על המידה, אין מבחן קשיח לסיווג תביעה כתביעת השתקה; אך יש מאפיינים שיכולים להצביע על כך שיש לסווג תביעה כתביעת השתקה. בעיקר: פערי כוחות כלכליים בין הצדדים, עילת תביעה "חסרת יסוד או גבולית", סכום תביעה מופרז וחסר אחיזה בדין, תביעה בררנית (לעניין בחירת נתבעים ללא הצדקה), תביעה שמוגשת בקשר עם עניינים ציבוריים, והתנהלות התובע המלמדת על רצון להשתיק.

לסווג תביעה כתביעת השתקה, זו מלאכה מורכבת מאוד. והדין עוד מצוי בהתפתחות. אך לפי פסק דינו של כב' השופט סולברג, בעניין וקנין שנזכר לעיל, אם לאחר שמיעת הליך ייקבע כי תביעה היא תביעת השתקה, ניתן לחייב בהוצאות דרמטיות, עד מלוא סכום התביעה.

אם כן, ניכר כי בתי המשפט – ואף בית המשפט העליון – עוסקים רבות בדיני לשון הרע בשנים האחרונות; הדין מתפתח בקצב משמעותי, ונעשה ניסיון להבחין בין תביעות שבאמת נועדו לפצות על פגיעה בשם הטוב – ולתקן את העוול העצום שעלול להיות כרוך בכך – לבין תביעות אסטרטגיות שהלכה למעשה יש בהן שימוש לרעה בהליכי משפט.  

 שלב ראשון – בחינת המקרה וניהול אסטרטגיה:

• יש לאסוף את מלוא החומרים הרלוונטיים. בעיקרון, תובע נדרש – ראייתית – להוכיח את הפרסום בלבד. אך מעבר לראיות להפצת הפרסום, גם לתובעים מומלץ לאסוף מבעוד מועד ראיות שבאמצעותן ניתן להוכיח את הרקע לפרסום; כדי שבהמשך, ניתן יהיה לנצל היטב את הזכות להביא ראיות מפריכות, לפי סעיף 18 לחוק, ולסתור את טענות ההגנה. במהלך איסוף החומר עורך דין מנוסה ומיומן ידע להנחות את לקוחותיו כיצד לאסוף חומרים רלוונטיים; במה להתעסק, ובמה לא להתעסק.

• בחינת המקרה, סיכויים וסיכונים: כדי לקבל החלטות חכמות, יש צורך לבחון את המקרה בעיניים אובייקטיביות; לנתח את החוזקות ואת נקודות החולשה. וכך, להבין לעומק את המצב המשפטי.

• גיבוש וניהול אסטרטגיה; וגזירת מהלכים טקטיים למימושה: יש לשרטט מהלכים נבונים ומחושבים שתכליתם להעלות את הסיכויים להגיע למטרות שבעבורן הוחלט לצאת למהלך.

איסוף ראיות לקיום הפרסום (צילומי מסך, הקלטות, תיעוד וכו')

שלב שני – טרום משפט (לא חובה):

• להוציא מספר מקרים חריגים (למשל: הגשת תביעה כנגד עורך דין), אין חובה חוקית לפנות למפרסם לפני הגשת תביעה. אין חובה לשלוח מכתב התראה (וגם אין חובה להשיב למכתבי התראה ככלל). לכן, שלב "טרום המשפט" הוא בגדר רשות בלבד; שלב וולנטרי לחלוטין (שוב, להוציא מקרים חריגים).

• עם זאת, לעיתים – ולמעשה במרבית המקרים – פניה חכמה למפרסם עשויה לחסוך משאבים רבים; גם כסף, גם זמן, וגם הרבה אנרגיה. וכך גם בנוגע לתשובה למכתב התראה לפני תביעת דיבה; ניהול סיכונים חכם, כמעט תמיד יוביל למסקנה לפיה חכם והגיוני בהרבה להשיב למכתב התראה, ולנסות ליישב את הסכסוך מבלי לקחת את הסיכון שתוגש תביעה.

שלב שלישי – הגשת כתבי הטענות (כתב תביעה, כתב הגנה וכתב תשובה):

• יש לנסח כתבי טענות שמקיימים בדקדוק אחר ההלכות הייחודיות שחלות בתביעות דיבה ולשון הרע. למשל, על קצה המזלג: בכתב תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, לפי הלכת אהרוני [ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1) 160 (1967)] חובה לצטט את המילים הנטענות כלשון הרע; אחרת, כתב התביעה אינו מגלה עילה. לא ניתן לטעון סתם כך כי הנתבע "הוציא דיבה" ביחס לתובע; ובשלבים מאוחרים להוכיח במה מדובר. זה לא תקין, ויוביל – בהינתן ייצוג ראוי – לסילוק התביעה על הסף. בנוסף לא ניתן להגיש תביעה בגין פרסומים במסגרת הליכים משפטיים. והרשימה עוד ארוכה. ובנוגע לכתבי הגנה, חובה לחבר בין כל חלק בפרסום לבין כל טענת הגנה; בצורה ברורה ומובנת. אחרת, בשלבים מאוחרים בהליך, הנתבע עלול להיתקל במחסום הרחבת החזית; וכך כל פרשת ההגנה יכולה להתרסק באחת. ישנם עוד כללים רבים שחשוב להכיר; ולרובם אין זכר בחוק איסור לשון הרע, ואלו הם כללים שהתפתחו בפסיקת בית המשפט העליון משך עשרות שנים. הגשת כתבי טענות בתביעת דיבה, מבלי להכיר את הכללים הייחודיים החלים על דיני לשון הרע, עלולה להיות שגיאה קריטית שאין דרך לתקן לאחר מכן.

• יחד עם כתב התביעה יש לשלם אגרה. בבתי משפט אזרחיים, כלליים, מדובר ב-2.5% מסכום התביעה; ובעת הגשת התביעה יש לשלם את מחצית הסכום, כלומר 1.25%. בבתי משפט מיוחדים, ישנן תקנות שונות הקובעות את סכום האגרה (למשל, בתביעות דיבה בבית המשפט לענייני משפחה, יש לשם אגרה בסך 1% מסכום התביעה). חשוב לבדוק ולהבין זאת.

• לכתבי טענות בתביעות דיבה, יש לצרף את המסמכים הרלוונטיים לפי תקנה 15 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (כל עוד מדובר בתביעה בסדר דין רגיל). חשוב לדעת אילו מסמכים חובה לצרף; ואילו מסמכים אין חובה, או אסור לצרף.

4. שלב רביעי – ניהול ההליך המשפטי:

• הליכים מקדמיים: לאחר הגשת כתבי הטענות – תביעה, הגנה ותשובה – עורכי הדין מחליפים ביניהם תצהירי גילוי מסמכים (כולל אפשרות לעיין במסמכים); ורשאים גם לשלוח שאלונים (לפי ההגבלות הקבועות בתקנות) ודרישות לגילוי מסמכים ספציפיים. מדובר בשלב שעורכי דין רבים נוטים לייחס לו חשיבות מועטת; ולא בצדק. תכלית ההליכים המקדמיים – הליכי הגילוי והשאלונים – היא להתכונן למשפט; "לפתוח את הקלפים", ולחדד את גרסאות הצדדים. פעמים רבות בשלבים הללו, אם בוחרים להתנהל בצורה נכונה ומדויקת, בעלי דין עיקשים מצליחים להבין כי ישנן בעיות בגרסתם. והניסיון מלמד כי אסור לזלזל בשלב חשוב זה.

• דיון מקדמי: במקביל להליכים המקדמיים, עורכי הדין נדרשים לקיים ביניהם "דיון מקדמי" שמטרתו לצמצם מחלוקות ולבחון אפשרות לייתר את ההתדיינות בפני בית המשפט. לאחר מכן, לפי תקנה 35 – ועד 20 ימים לפני קדם המשפט הראשון – הצדדים צריכים לדווח לבית המשפט על כך שקיימו דיון מקדמי.

• פגישת מהו"ת: "מהו'ת" – ראשי תיבות של "מידע היכרות ותיאום" – הוא פרויקט של הנהלת בתי המשפט, שבמסגרתו נשלחים בעלי הדין לפגישה (ללא עלות) בפני מגשר. מטרת הפגישה היא להציג את היתרונות בהליך הגישור, ולאפשר לצדדים לבחון בנחת את האפשרות להעביר את העניין לגישור. חובה לנכוח בפגישה. אך לא חובה להסכים להליך הגישור, כמובן.

• הגשת רשימות בקשות ורשימות עדים: לאחר הרפורמה בסדר הדין האזרחי, עד 20 ימים לפני קדם המשפט הראשון, הצדדים רשאים להגיש לבית המשפט רשימה המכילה בקשות מטעמם (לפי תקנה 49, עד קדם המשפט הראשון, להוציא סוגי בקשות ספציפיות, ניתן להגיש בקשות רק במסגרת רשימת בקשות). ועד אותו מועד, התובע נדרש להגיש רשימה ובה לפרט את העדים מטעמו. הנתבע נדרש לעשות כן עד 14 ימים לאחר התובע.

• דיון קדם משפט ראשון: לבית המשפט בקדם המשפט ישנן סמכויות רבות (אפילו מרחיקות לכת); הוא מוסמך לסלק תביעה על הסף, לחקור את בעלי הדין (ואת כל מי שנמצא באולמו, הלכה למעשה), לדון ברשימות הבקשות, לדון ברשימות העדים ובאופן ניהול המשפט, וגם להציע פשרה בזהירות הנדרשת (לרבות מתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט). אם לאחר דיון קדם המשפט הצדדים מבקשים להמשיך בהתדיינות, בדרך כלל יינתן צו להגשת ראיות; וייקבע דיון קדם משפט לאחר ראיות (או היישר לדיון ההוכחות, בו תישמענה הראיות ויחקרו העדים).

• הגשת ראיות: בהתאם להוראת בית המשפט, הצדדים יגישו ראיות; ברירת המחדל בבית משפט השלום (לפי התקנות), היא שראיות הצדדים יישמעו בעל פה (על דרך חקירות ראשיות). בפועל, בפרקטיקה, נכון לשנת 2025 מרבית המותבים דבקים בברירת המחדל שהייתה נהוגה לפני הרפורמה בסדר הדין האזרחי, ומורים על הגשת ראיות בתצהירים. ככלל, התובע – עליו הראיה – פותח בהבאת הראיות; והנתבע משיב בראיותיו, ואומר "את המילה האחרונה". לא כך בדיני לשון הרע. כפי שכבר נאמר, לדיני לשון הרע כללים מיוחדים שחובה להכיר. בראשית, סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע המתיר לתובע להגיש, ללא בקשה מיוחדת וכעניין שבזכות, ראיות מפריכות. על בסיס הכלל הנ"ל נקבע בפסיקה כי ממילא לא מצופה מתובע לפי חוק איסור לשון הרע להגיש את כלל ראיותיו בדבוקה אחת [רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) (פורסם בנבו, 25.8.2014)]. ולמעשה, ניתוח הדין והפסיקה מלמדים כי מקום בו אין מחלוקת עובדתית בנוגע לעצם הפצת הפרסומים, למעשה הנתבע טוען טענות בקונסטרוקציה מסוג "הודאה והדחה"; הוא מודה בהפצת הפרסומים, וטוען להדחת החבות הנובעת מן ההפצה. במצב דברים מעין זה, הנתבע – הטוען – צריך לפתוח בהבאת הראיות. כך שבעוד שסדר הבאת הראיות הוא בבחינת מובן מאליו בניהול הליכים אזרחיים, לא כך בתביעות על הוצאת דיבה. בעניין זה ראוי לציין כי ישנו קשר בלתי ניתן לניתוק בין סדר הבאת הראיות לבין מבנה הדיון. וזה, חריג נוסף המתקיים בתביעות לשון הרע. במשפט אזרחי, ככלל, אין מפצלים בין שאלת האחריות לבין שאלת גובה הפיצוי; פיצול, הוא חריג שבחריגים. וכפי שכבר אמרנו – לא כך בדיני לשון הרע. סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע קובע – כדי להגן על שמו הטוב של הנפגע – כי אסור להביא ראיות ולטעון טענות בנוגע לשמו הרע של התובע, אלא אם מדובר בטענות הקשורות במישרין ללשון הרע נושא המשפט, או לצורך הפחתה בסכום הפיצוי, או שהתובע העלה טענות מיוזמתו בקשר עם שמו הטוב (או שבית המשפט התיר זאת). על בסיס סעיף 22 לחוק, התפתחה הלכה ולפיה הכלל הוא לפצל את הדיון [תחילתה של ההלכה ברע"א 3576/94 השקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4) 388, 392 (1994); והמשכה ברע"א 1813/12 חזה נ' אלוני (פורסם בנבו, 6.5.2012); ולהרחבה ניתן לעיין גם ברע"א 9575/06 גיל נ' פרזנטי (פורסם בנבו, 21.11.2006)]. כך שסדר הדיון, מבנהו, וסדר ואופן הגשת הראיות בתביעות דיבה – הוא עניין מורכב בין מורכבים; ומחייב תשומת לב ודיוק.

• שלב שמיעת הראיות – דיוני הוכחות: לאחר שמוגשות הראיות, מתקיים דיון ההוכחות, שנחשב כגולת הכותרת של ההליך האזרחי. בדיוני ההוכחות, עורכי הדין של הצדדים חוקרים את עדי הצד שכנגד בחקירות נגדיות (חקירות שתי-וערב); במטרה לקעקע את גרסאות הצד שכנגד, ולהוציא את האמת לאור. קצרה היריעה מלהסביר את חשיבות הייצוג בשלב קריטי זה.

• הגשת סיכומים: לאחר שמיעת הראיות בית המשפט יתן צו להגשת סיכומים; בכתב, או בעל-פה, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בסיכומים הצדדים נדרשים לשכנע את בית המשפט בצדקת דרכם המשפטית; ולהבהיר ולפרש כיצד הוכיחו את טענותיהם העובדתיות, ושכנעו בטענותיהם המשפטיות.

• פסק דין: לאחר סיכום הטענות בית המשפט נדרש למלאכה, מפשיל שרוולים, מנתח את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, ופוסק את הדין. לאחר פסק הדין, צד שמוצא עצמו נפגע מפסק הדין וסבור כי הערכאה הדיונית שגתה במסקנותיה – זכאי להגיש ערעור (ערעור בגלגול ראשון – בזכות; בגלגול שני – ברשות. חריג – ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, אותו ניתן להגיש ברשות בלבד).

לבית המשפט הדן בתביעות לשון הרע כלים רבים לרפא את הנזקים שנגרמו כתוצאה מלשון הרע.

סעד כספי: בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7א'. לפי סעיף 7א'(ב), עד 50,000 ₪ (לאחר הצמדה למדד – 80,000 ₪, נכון לחודש מאי 2025). ולפי סעיף 7א'(ג) ניתן לפסוק את כפל הסכום, כלומר 100,000 ₪ (ולאחר הצמדה למדד, נכון למועד הנ"ל, עד 160,000 ₪). מעבר לזה, בית המשפט מוסמך לפסוק ללא הגבלת סכום, פיצוי התלוי בהוכחת נזק.

צווים: לפי סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, בית המשפט מוסמך לצוות על מי שפרסם לשון הרע לפרסם תיקון או הכחשה או לפרסם את פסק הדין; וגם מוסמך לצוות על השמדת עותקים מפרים של פרסומי דיבה. זה ברור, וידוע.

אך רבים לא מכירים את סמכותו של בית המשפט, הקבועה תחת סעיף 10 לחוק איסור לשון הרע; הסמכות לחייב בצו ביניים. במה מדובר? לפי סעיף 10 לחוק, אם הנתבע הודה כי פרסם לשון הרע (מופע לא נדיר במיוחד) או שהודה כי דבריו – או אפילו מקצתם – אינם אמת, בית המשפט מוסמך לחייב בפרסום הודעת תיקון עוד קודם לתום המשפט, תוך כדי ניהול ההליך. מדובר בסמכות נדירה במיוחד, שמופעלת במשורה.

התנצלות: יש הטועים לחשוב כי בית משפט השלום מוסמך לחייב בפרסום התנצלות. אך לא זה המצב. לפי לשון החוק, בית המשפט אינו מוסמך לחייב בפרסום התנצלות. על כן, אם יש בית משפט שמוסמך לחייב בהתנצלות, זהו בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. עם זאת, ישנה מחלוקת בפסיקה האם יש בית משפט – כלשהו – שמוסמך לחייב בפרסום התנצלות. שכן התנצלות כנה היא ביטוי לרגש; ולא ניתן לחייב אדם להרגיש דבר מה. על כן, בחוק מופיעה המילה "התנצלות" רק במובן סעיף 19 לחוק, סביב סמכות בית המשפט להקל עם מי שפרסם לשון הרע, והתנצל על מעשיו.

צווים זמניים: בית המשפט מוסמך גם לתת צווי מניעה כדי למנוע הפצת פרסום שברור שעתיד לבוא. לפי פסק הדין המפורסם בעניין אבנרי [ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989), בתי המשפט ימעטו לחסום את חופש הביטוי על דרך מניעה מוקדמת; ויעדיפו תיקון בדיעבד. אכן, גם כיום, כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, בתי המשפט נותנים צווי מניעה ביד קמוצה. קיימת ביקורת רבה על תפיסה ערכית זו. וניתן לאמור בזהירות כי ניתן לזהות סדקים ראשונים בהלכה הקשיחה, שלדעת רבים אינה מתאימה לימינו; לעידן בו כל אחד יכול להפוך עצמו לגוף תקשורת בהחלטה של רגע

בחוק איסור לשון הרע, סעיפים 7-6 קובעים את יסודות העוולה האזרחית והעבירה הפלילית.

יסודות העוולה האזרחית קבועים בסעיף 7: (א) "פרסום" (כמשמעו בסעיף 2 לחוק, כלומר הפצת ביטוי לאדם אחד או יותר זולת הנפגע); (ב) "לשון הרע" (כמשמעו בסעיף 1 לחוק, כלומר שתוכן הביטוי יכיל פוטנציאל פגיעה אובייקטיבי בשם הטוב).

יסודות העבירה הפלילית קבועים בסעיף 6: (א) "פרסום", עם תנאי מיוחד ולפי הביטוי חייב להגיע לשני אנשים או יותר זולת הנפגע; (ב) "לשון הרע" (בדומה לעוולה האזרחית); (ג) "כוונה לפגוע".

כלומר, השוני הראשון הוא ביסודות העוולה והעבירה. בעבירה פלילית יש צורך להוכיח את כל מה שצריך להוכיח בעוולה האזרחית; ובנוסף להוכיח פרסום רחב יותר, ו"יסוד נפשי" מסוג "כוונה לפגוע". 

מעבר לזה, ישנם הבדלים במטרות של ההליכים השונים, ובסעדים שבית המשפט מוסמך לפסוק:

התכליות: הליך אזרחי, כחלק מדיני הנזיקין, עוסק בראש ובראשונה בהשבת המצב לקדמותו; ובמרכז הבמה נמצא הניזוק, הנפגע מלשון הרע. לפי פסק הדין בעניין שרנסקי [ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008)], גם להליך האזרחי תכליות נוספות: תכלית חינוכית (במובן של שליחת מסר מחנך לציבור, בנוגע לחשיבות השמירה על השם הטוב כזכות יסוד במשפט הישראלי); ותכלית עונשית (מניעתית הרתעתית), העוסקת במתן "גמול", ענישה, למפרסם שפעל בצורה שיש להוקיע. וזאת, כמובן, נוסף על התכלית התרופתית הקלאסית לדיני הנזיקין.

בעוד שכך, ההליך הפלילי עוסק בענישה והרתעה. ולא עוסק כלל בהשבת המצב לקדמותו.

זהות התובע או המאשים: בהליך אזרחי, הנפגע מלשון הרע מגיש את התביעה (או אפוטרופסיו, שאיריו המפורטים בסעיף 25 לחוק). בהליך הפלילי יש שתי אפשרויות: ככלל, ה"תובע" בהליך פלילי, זו למעשה "המאשימה", וככלל מדובר במדינת ישראל על זרועותיה. לפי חוק איסור לשון הרע ניתן, באופן חריג יחסית, להגיש גם קובלנה פלילית פרטית (נוסף על זכות המדינה להגיש כתב אישום).

מאז ומתמיד, לפי פקודת הנזיקין, ניתן להטיל אחריות לא רק על מי שביצע מעשה עוולה; אלא על כל מי שהשתתף במעשה או במחדל, אפשר אותו, סייע, אשרר ולמעשה לקח בו חלק ישיר או עקיף.

תביעת לשון הרע כנגד מי ששיתף פוסט: ברע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.1.2020), בית המשפט העליון דן בסוגיית הרחבת מעגל האחראיים; ועסק בסוגיה של שיתוף תוכן (למשל באמצעות share בפייסבוק או באינסטגרם וכיוצ"ב). בקצרה, בית המשפט העליון קבע כי שיתוף מקיים את יסוד הפרסום. אך לחיצה על כפתור "לייק" (like) במובחן מכך, אינה מקיימת את יסוד הפרסום. כלומר, ניתן להגיש תביעת דיבה כנגד מי ששיתף פרסום.

אך חשוב לזכור כי למי שבסך הכל שיתף פרסום, עשויות לעמוד הגנות רבות מבין הגנות תום הלב; ומי שהגיש תביעה רק כנגד משתף, ולא כנגד המפרסם העיקרי, עשוי להידרש להסביר את עצמו.

תביעת לשון הרע כנגד מנהלי קבוצות ובעלי פלטפורמות: ניתן להגיש תביעה כנגד מנהלי קבוצות, במקרים המתאימים; בין אם בטענת "לשון הרע על דרך המחדל", ובין אם בטענה להפרת נוהל הודעה והסרה (notice and take down), כבסיס לטענת הפרת חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות. 

 בראשית, לא ניתן להגיש תביעה כאשר לא מתקיימים יסודות העילה הקבועים בסעיף 7 לחוק. אך מעבר לזה, החוק קובע שורה של "פרסומים מותרים", תחת סעיף 13 לחוק. חשוב להבין כי לא מדובר ב"הגנות" במובנן המשפטי הקלאסי, אלא בסייגים להטלת האחריות. כלומר – אם חל אחד הסייגים, אין טעם אפילו לבחון האם מתקיימים יסודות העוולה. מספר דוגמאות:

פרסום במסגרת הליך שיפוטי או מעין שיפוטי: סעיף 13(5) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי או פלילי, פרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני גורם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית; כל עוד הפרסום נעשה בידי מי שיש לו זיקה להליך (שופט, בעל דין, עד, עורך דין), ונעשה בישיבה פומבית. יש בסייג היגיון רב, שתכליתו לאפשר חופש ביטוי כמעט מוחלט בהליכים משפטיים; כדי שבעלי הדין יקבלו את יומם. פסק הדין המנחה בסוגיה ניתן במסגרת ע"א 1104/07 חיר נ' גיל; וקובע כי אכן מדובר בסייג מוחלט לאחריות.

פרסום שאינו אלא דין וחשבון נכון והוגן על מה שאירע בישיבה פומבית: מדובר בסייג שתכליתו הבסיסית, למעשה, לאפשר סיקור הליכים משפטיים. הרי בלא היתר מיוחד, אסור להקליט ולצלם הליכים משפטיים. על כן, חל סייג מוחלט לאחריות של מי שדיווח – בצורה נכונה והוגנת – על הליכים משפטיים; ולא חשוב כמה דיבה יש בפרסום. הסייג קבוע בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

פרסום שהמפרם חייב או רשאי לעשות לפי דין או לפי הוראת רשות מוסמכת: לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, אם אדם הפיץ פרסום לפי הוראת רשות מוסמכת – או שישנה הוראת דין שמחייב אותו להפיץ את הפרסום – לא ניתן להטיל עליו אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. זו הוראת חוק מעניינת במיוחד; שניתן לשלב, למשל, עם הוראות הקשורות בחובת דיווח מכוח הדין הפלילי. עורכי הדין בן קרפל ואדם קרפל, ייצגו בתיק מעניין במסגרתו הביאו לסילוק על הסף של תביעה משמעותית כנגד לקוח המשרד, בדיוק בסיטואציה כזו [ת"א 25242-11-21 אנטונצ'קו נ' ליביליה (פורסם בנבו, 1.4.2022).

פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו: סעיף 13(4) מחיל סייג מוחלט לאחריות על כל פרסום שנעשה במסגרת עבודת מבקר המדינה.

פרסומים בישיבות ממשלה או פרסומים לפי חוק יסוד הכנסת: סעיפים 13(1)(2) ו-(3) קובעים סייגים מוחלטים בעניינים הללו.

ישנן עוד דוגמאות אחדות. אך החשוב הוא להבין את המכניזם ששולל קיומה של עילת תביעה. 

החוק:

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אמנם נכתב לפני שנים רבות; אך רובו פשוט יחסית לקריאה. אמנם החוק אינו "מספר את הסיפור במלואו" – שכן הוא מפורש בפסיקה מזה עשרות שנים – אך הוא בפירוש הבסיס לכל ידע מהימן.

כדי להבין את החוק היטב באספקלריה אזרחית, יש לקרוא אותו, לעמדתנו, באופן הבא:

נתחיל מסעיף 7 לחוק. סעיף 7 לחוק עוסק ביסודות עילת התביעה "פרסום" ו"לשון הרע". לאחר מכן ניגש לסעיף 2 לחוק; שם מוסבר היטב "פרסום" מהו. ומשם ניגש לסעיף 1 לחוק, שם מוסבר מה היא "לשון הרע". מי שמבין את המכניקה הזו, מבין את הבסיס להטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע.

לאחר מכן, יש לעיין בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק. סעיף 13 מגדיר "פרסומים מותרים" שלא יכולים לשמש עילה לתביעת לשון הרע. סעיף 14 עוסק בהגנת "אמת הפרסום", הידועה בציבור בשם "אמת דיברתי". וסעיף 15 לחוק, מפרט את משפחת "הגנות תום הלב". עם זאת, לא ניתן להבין היטב כיצד מתנהג סעיף 15 לחוק, מבלי שמעיינים בסעיף 16(א) ו-16(ב) לחוק; אשר עוסקים בחזקת תום הלב החיובית, וחזקת תום הלב השלילית, ומתווים לבית המשפט "נקודת מוצא" לעניין הלך רוחו של המפרסם. 

יתר סעיפי חוק איסור לשון הרע אותם נדרש להבין לעומקם כדי להבין את חוק איסור לשון הרע כראוי: סעיף 3 לחוק קובע כי ניתן להביע לשון הרע במשתמע (גם אם לא נאמרו הדברים בצורה מפורשת, המסר העולם מהפרסום בבחינה אובייקטיבית – הוא העיקר). סעיף 4 לחוק קובע מה הדין בנוגע ללשון הרע על ציבור (דינה כדין לשון הרע, אך לא ניתן להגיש בעטיה תביעה אזרחית; וניתן להגיש כתב אישום רק בהסכת היועץ המשפטי לממשלה). סעיף 5 לחוק קובע מה דינה של "לשון הרע על מת" (עוסק בסיטואציה שבה פורסמה לשון הרע על אדם לאחר מותו; כי אז, לא ניתן להגיש תביעה או קובלנה, אך לבקשת שאיריו היועץ המשפטי למששלה יכול להגיש כתב אישום). סעיף 25 לחוק עוסק ב"לשון הרע על נפטר" (בשונה מהמת); כלומר, מה הדין כאשר אדם נפגע מלשון הרע, לא הגיש תביעה, ונפטר כעבור חצי שנה או פחות מיום שפורסמה בגנותו לשון הרע (בני משפחתו הקרובים כרשאים להגיש תביעה בחצי השנה שלאחר מותו). סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע עוסק בהגדרת העבירה הפלילית. סעיף 7א' – קובע את הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק. סעיפים 10-9 עוסקים בצווים שבית המשפט מוסמך לתת במסגרת תביעת לשון הרע. סעיפים 12-11 עוסקים באחריותם של אמצעי התקשורת ומפיצים ומדפיסים של עיתונים. סעיף 17 עוסק בשלילת הגנות תום לב לגופי תקשורת בנסיבות מיוחדות ביותר (סירוב לפרסם תיקון מטעם הנפגע). סעיף 18 – סעיף חשוב ביותר – עוסק בזכות הקנויה להגיש ראיות הפרכה לסתירת פרשת ההגנה. סעיף 19 עוסק בהקלות במסגרת פסיקת הפיצויים. סעיף 21 עוסק בדין מיוחד הקשור בפרסום הליכים. סעיף 22 עוסק באיסור – ובהיתרים – להעלות טענות ולהגיש ראיות בקשר עם טענה לפיה לתובע שם רע. וסעיף 25א' עוסק בחובת עדכון החלה על אמצעי התקשורת. 

הפסיקה: הפסיקה לפי חוק איסור לשון הרע מעצבת את הדין החל מאז קום המדינה (עוד לפני חקיקת חוק איסור לשון הרע, כאשר דיני לשון הרע עוד היו חלק מפקודות החוק האזרחי והפלילי). כדי להבין את דיני לשון הרע לעומק, יש להכיר כל צעד בהתפתחות הפסיקה. עם זאת, ישנם פסקי דין אחדים, חשובים במיוחד, שלא ניתן בלעדיהם (ומי שיכיר אותם, לעומק, יאלץ תוך כדי להכיר ענפים נוספים בפסיקה המסועפת בתחום). סדר ההופעה ברשימה, אקראי ולא מלמד על חשיבות פסקי הדין:

1.    רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006). פסק דין חשוב בעניין איתמר בן גביר. פסק הדין עוסק, בין היתר, במשמעות הביטוי "נאצי" בדיני לשון הרע של מדינת היהודים; במשמעם של גידופים בפסיקה; ביכולת לפסוק פיצוי בסך שקל אחד כאקט סמלי; בחשיבות הנודעת להתנהגות הנפגע מלשון הרע, ועוד.

2.    ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (פורסם בנבו, 14.3.2016). פסק דין חשוב שעיצב את דיני לשון הרע בשני מישורים עיקריים: (א) הגשת תביעה אזרחית בטענה לתלונת שווא במשטרה (בפרט בקשר לעבירות מין); (ב) מסלולי פסיקת הפיצוי, ההבחנה ביניהם, והיותם חלופיים ולא מצטברים.

3.    דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014). אחד מפסקי הדין המכוננים בדיני לשון הרע מהעשורים האחרונים. פסק הדין ביטל את הגנת "אמת לשעתה"; קבע את הגנת "העיתונאות האחראית", ונתן בה סימנים. מומלץ לקרוא גם את פסקי הדין שקדמו לדיון הנוסף.

4.    ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008). פסק הדין בעניין חבר הכנסת לשעבר, אסיר ציון, נתן שרנסקי; שהושמץ קשות בספר שחיבר נודלמן, וזכה לפיצוי מהגבוהים שנפסקו. פסק הדין חשוב בעיקר בעבור הבנת התכליות לפסיקת הפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע. מומלץ גם לעיין בפסק הדין שקדם לערעור, בבית המשפט המחוזי (כב' הש' צבי סגל). 

5.    רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי, פ"ד סג(3) 664 (2010). הלכת רמי מור הידועה, במסגרתה נקבע כי אין סמכות חוקית לחשוף מעוולים אנונימיים ברשתות. ההלכה אמנם לא השתנתה. אך מאז ניתן פסק הדין חלו התפתחויות בפסיקה; וכיום התפחו פרקטיקות "עוקפות הלכת רמי מור". ומבלי להאריך, רק לציין כי יש גם יש דרך להתחקות אחר מעוולים אנונימיים.

6.    ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004). פסק דינו של כבוד השופט א' ברק, בעניינו של איש העסקים לוני הרציקוביץ' (מבלי מכבי תל אביב בכדורגל דאז). בפסק הדין נקבע הלכה למעשה תרשים הזרימה הארבע שלבי לבחינת טענה לפרסום לשון הרע.

7.    רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001). פסק הדין המנחה, עד לימים אלו, בנוגע לפסיקת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע; השיקולים, החובה לא לקבוע תעריפים, והקריאה לבחון כל מקרה לגופו בצורה תכליתית.

8.    ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002). פסק הדין בעניינו של דוד אפל נגד איילה חסון (כשברקע שערוריית מינוי עוה"ד רוני בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה; פרשיית בראון-חברון המפורסמת). בפסק הדין נדונו ההצדקות להעדפת חופש הביטוי על פני השם הטוב של דמויות ציבוריות; על מופע האיזונים בחוק איסור לשון הרע; על הגדרת "דמות ציבורית" ו"עניין ציבורי" הדיני לשון הרע; ועוד.

9.    רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511 (2009). פסק הדין שעסק בניתוח הסייג הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; ועיצב את דיני הסייגים המוחלטים לאחריות שבסעיף 13 לחוק.

10.           רע"א 453/14 מדר נ' אורן (פורסם בנבו, 1.6.2014). פסק דין חשוב, ולא מוכר מספיק, שעוסק באבחון הלכת חיר (כאשר עניינים החוסים בצל הסייג שבסעיף 13(5), מפורסמים לגורמים בלתי רלוונטיים).

11.           ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567 (2011). פסק דינו של בית המשפט העליון סביב פרסום הסרט השערורייתי "ג'נין ג'נין". פסק הדין עוסק בצורה רחבה ומפורטת בסוגיית הזיהוי האובייקטיבי, כחלק מיסודות עילת התביעה.

12.           ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב (פורסם בנבו, 12.12.2006). פסק דין חשוב, לעניין הבנת הגנת "אמת הפרסום".

13.           ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002). פסק הדין העוסק בעניינם של אריאל שרון ז"ל והעיתונאי עוזי בנזימן; חשוב גם כן להבנת התגלגלות ההלכה העוסקת בשאלה המורכבת מהי "אמת" לעניין חוק איסור לשון הרע.

14.           רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי (פורסם בנבו, 8.1.2020). פסק דין מן העת המודרנית, שניתן בפירוש נוכח עליית קרנן של הרשתות החברתיות. בית המשפט העליון דן בשאלה האם שיתוף בפייסבוק עולה כדי "פרסום"? וכך גם בנוגע ל"לייק". נקבע כי שיתוף מקיים את יסוד הפרסום, אך לייק לא.

15.           ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור (פורסם בנבו, 22.7.2015). פסק הדין בעניינו של איש העסקים אלי עזור, מבלי קבוצת מעריב (ג'רוסלם פוסט). פסק הדין חשוב להבנת דיני לשון הרע בפריזמה העסקית; ובחשיבות העניין הציבורי והבעת הדעה, בעת בחינת השלבים הראשונים בניתוח טענה לפרסום לשון הרע.

16.           רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4) 388 (1994). פסק הדין החשוב ביותר – והראשון – להבנת סוגיית פיצול הדיון בין שאלת האחריות לבין שאלת שיעור הפיצוי בדיני לשון הרע.

17.           רע"א 1813/12 חזה נ' אלוני (פורסם בנבו, 6.5.2012). פסק הדין העוסק בסכסוך בין אחיה של הזמרת עופרה חזה ז"ל, לבין בצלאל אלוני. בפסק הדין יושמה הלכת השקמה, וחודדה.

18.           רע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' רגב (פורסם בנבו, 13.3.2024). פסק הדין עוסק בעניינה של השרה מירי רגב. אחד מפסקי הדין העדכניים החשובים ביותר להבנת "התנהגותה" של הגנת העיתונאות האחראית בעידן המודרני.

19.           רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.10.2022). הלכת פלונית עיצבה ושנתה את דיני לשון הרע, בכל הנוגע לפרשנות סעיף 7א'(ד) לחוק איסור לשון הרע; וקבעה מהי "אותה לשון הרע". בעבר, עד הלכת פלונית, בתי המשפט המחוזיים קבעו באופן די אחיד, כי העוולה מתגבשת בהינתן הפצת הביטוי. ולכן, כמספר הביטויים שהופצו – כך מספר הפרסומים שבגינם ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. הלכת פלונית קבעה מבחנים שבהתקיימם גם אם הופצו מספר ביטויים, בית המשפט יראה בהם "פרסום" אחד לעניין סעיף 7א' (מבחן זהות הנמענים, זהות התוכן, ופערי הזמנים). 

20.           רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' זוהר (פורסם בנבו, 30.5.2023). פסק הדין בעניינו של השר מיקי מכלוף זוהר, שכונה "חייל בארגון הפשע של נתניהו". פסק הדין עוסק בהבחנה בין תיאור עובדתי לבין הבעת דעה; ובמה שכונה "מקרא היוצא מידי פשוטו בדיני לשון הרע". כלומר, בית המשפט העליון קבע כי לעיתים מה שנדמה כתיאור עובדתי, נתפס בידי האדם הסביר דווקא כהבעת דעה.

21.           רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון (הצופה) בע"מ (פורסם בנבו, 25.8.2014). פסק הדין המנחה בסוגיית היפוך סדר הבאת הראיות, הקשר בין סדר הבאת הראיות ופיצול הדיון, והזכות המוחלטת להגיש ראיות הפרכה מכוח סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע.

22.           רע"א 2721/14 פלוני נ' חברה פלונית (פורסם בנבו, 4.9.2014). פסק דין שניתן כמה ימים לאחר שניתן פסק הדין בעניין רוטר; בידי אותו שופט, וחידד היטב את ההלכה.

23.           רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (פורסם בנבו, 4.8.2016). פסק הדין שדן במתח בין הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין (לפיה תאגיד אינו יכול לתבוע נזק שאינו נזק ממון), לבין חוק איסור לשון הרע הקובע "אדם לרבות תאגיד" ואפשר לכאורה לתאגיד לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. בסופו של דבר, נקבע כי תאגיד יכול גם יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק (פיצוי שתכליתו להחליף גם פיצוי לא ממוני, וגם פיצוי בגין נזק ממוני שאינו ניתן להוכחה).

24.           רע"א 531/88 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מב(4) 020 (1988). מפסקי הדין הראשונים שעסקו בהרחבה של ממש באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב; באספקלריה של צווים למניעת פרסום (מניעה מוקדמת מול תרופה בדיעבד). בפסק הדין ניכרת הגישה המרחיבה המבכרת את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, בכל הנוגע לאנשי ציבור (ובוודאי בכל הנוגע לצווי מניעה).

25.           רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 7.1.2025). פסק הדין הראשון בו בית המשפט העליון נדרש לעומקה של סוגיית סיווג תביעה כתביעת השתקה. לפני פסק הדין בעניין וקנין, הפסיקה התפתחה דרך הערכאות הדיוניות. החל מפסק הדין בעניין בוגבו (ת"א 12217-12-16) דרך פסק הדין בעניין מכלוף (ת"א 30803-05-17) ואורבן נדל"ן (ת"א 22755-06-14) ועד להערות בין המשפט בעניין נתניהו (רע"א 1688/18). בפסק הדין בעניין וקנין גובשה ועוצבה ההלכה; ולצדה נקבע מנגנון להרתעת תובעים משתיקים (העוסק בפסיקת הוצאות בערכים דרמטיים במיוחד, במקרים המתאימים). לתחושתנו, הדין בעניין זה, עוד רחוק מסיום פיתוחו. 

התשובה היא לא. תביעה ייצוגית לא נועדה למקרים של הוצאת דיבה. אולם, ניתן להגיש תביעה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות, והגם שהדבר נדיר ישנם תקדימים לכך.

האפשרות להגיש קובלנה פלילית בידי אדם פרטי, היא אפשרות חריגה לדין הפלילי שרובו מנוהל בידי המדינה. המדינה היא המאשימה, והפרט או התאגיד הם הנאשמים. הסנקציה בגין קבלת קובלנה פלילית היא עד שנת מאסר בפועל. אולם, הדבר נדיר עד מאוד, וישנה בעיה אמיתית לכלוא אדם מאחרי סורג ובריח, במדינה דמוקרטית, בשל העובדה שעשה שימוש בביטוי פוגעני המהווה הוצאת דיבה. בכל אופן, ההבדל הטכני בדרישות המקדמיות לקיומה של עילה להגשת קובלנה פלילית, נעוץ במספר הנמענים הדרוש בתביעת דיבה אזרחית יהא זה אדם זולת הנפגע, ובקובלנה פלילית, יש צורך ב-2 אנשים זולת הנפגע. להוציא את ההבדלים הללו, ההבדל המשמעותי ביותר הוא סטנדרט ההוכחה הראייתית הנדרש בהליך הפלילי.

ישנה מחלוקת ביחס לסמכות של בית משפט כזה או אחר לחייב בהתנצלות על פרסום דיבתי, שכן ההתנצלות היא מחווה ששעונה על הבעת חרטה כנה ואמיתית על הדברים שמהווים הוצאת דיבה. אולם, מכוח סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, בית המשפט מוסמך לחייב נתבע לתקן ולהכחיש את פרסומו הפוגעני שעולה לכדי הוצאת דיבה.

התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. החוק קובע שלשון הרע יכולה להיאמר במפורש או במשתמע. כלומר, כנקודת מוצא ניתן להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה גם במקרה בו לא ציון שם ספציפי. אולם, חובת התובע להוכיח שאכן משתמע מפרסום הדיבה כי מדובר בו לפי סטנדרט בחינה אובייקטיבי, קרי שהאדם הסביר יוכל להסיק שהפרסום המהווה הוצאת דיבה אכן מכוון לתובע.

התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אם ניתנה חוות דעת משפילה המהווה הוצאת דיבה קרי, היא עונה לקריטריונים הנדרשים על פי חוק ומגבשים עילת תביעה, אשר הופצה לנמענים נוספים, ככל ניתן לתבוע. אולם, יש לשים את הלב למסגרת בה נמסרה חוות הדעת, שכן ישנן הגנות שעשויות להיות רלוונטיות במקרה כגון דא.

דין הוצאת הדיבה שפורסמה על המת, כדין דיבה שפורסמה על החי. אולם, החוק קובע שלא ניתן להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית בשל כך. יחד עם זאת, לו הוצאת דיבה נאמרה על אדם שנפטר עוד קודם לפטירתו, שאיריו רשאים להגיש תביעה בשם הנפטר עד 6 חודשים לאחר מועד הפטירה וזאת, מכוח סעיף 25 לחוק.

ככלל, ניתן להגיש תביעה כנגד העיתון, המוציא לאור, העורך ואף כנגד הכתב. אך יש לזכור, שבפרשת פלוני נ' אילנה דיין (ע"א 751/10) נקבע שסעיף 15(2) לחוק מכיל בתוכו את הגנת העיתונות האחראית. לכן, צריך לבחון כל מקרה לגופו ולהכריע לפי נסיבותיו הספציפיות האם אכן המקרה בו פורסם פרסום שלילי בעיתון, עונה לתנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע ומגבש, בהתאם, עילה להגשת תביעה, כמו גם האם במקרה זה לא תעמוד ההגנה העיתונאית כפי שנפסק בפרשת אילנה דיין שהוזכרה לעיל.

כדי שיתקיים בביטוי הדיבתי יסוד הפרסום, הדרוש להוכחת עילת תביעה, יש צורך בחשיפה בכוח או בפועל, תלוי בטיב הביטוי  לאדם נוסף זולת הנפגע. ולכן במקרה זה לא תקום עילה לתביעה על הוצאת לשון הרע. 

במקרה של הטלת עיקול שלא כדין, גם אם הדבר נעשה בטעות תקום לך עילה לתביעה. שכן, הטלת עיקול שלא כדין עולה לכדי פרסום דיבה. הפסיקה הכירה, זה מכבר בעובדה שהטלת עיקול שלא כדין היא מעשה מבזה ומשפיל, ואף הפיצויים הנפסקים במקרים כאמור, עשויים להיות משמעותיים.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת האמת בפרסום, המוכרת בשם, הגנת אמת דיברתי. ההגנה קובעת שפרסום אמיתי מבחינה עובדתית אובייקטיבית, שיש בו עניין לציבור, והרי זה עניין בקידום מטרות חברתיות וערכיות, יזכה להגנה מפני חבות נזיקית ובהתאם לא תקום עילה להגשת תביעה. אולם, הוכחת ההגנה, ובתוך כך ההוכחה שאכן מדובר באמת, מוטלת על הצד הנתבע והנטל עשוי להיות נטל הוכחה כבד במיוחד. כובד הנטל הנדרש אמור לעלות ביחס ישר לחומרת הדיבה. 

כעיקרון, התשובה היא בחיוב. ניתן למנוע פרסום עוד קודם למעשה הפרסום באמצעות הגשת בקשה לקבלת צווים זמניים במסגרת תביעה לפי החוק ולדרוש צווי מניעה. אולם, באיזון הזכויות שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, נקבע כי המניעה המוקדמת היא צעד חריג הפוגע קשות בחופש הביטוי. המסקנה היא שניתן למנוע הפצת פרסום שמהווה הוצאת דיבה, אך הדבר אינו מובן מאליו ומדובר במשימה משפטית שאינה פשוטה כלל וכלל.

עקרון פומביות הדיון הוא עקרון על במשפט הישראלי ובשיטה הדמוקרטית ככלל. אולם, במקרים רבים, דווקא בתביעות בגין הוצאת דיבה, ניתן לקלוע לאחת מעילות סגירת דלתות בית המשפט. הדבר נכון, ואולי אף נכון יותר בכל הנוגע למקרים עליהם חל חוק הגנת הפרטיות.

במקרים של פרסום דיבה אנונימי יתכן וניתן יהיה להטיל אחריות על פייסבוק. אחריותה של פייסבוק היא עניין מורכב להסבר, וודאי שבכמה שורות. אולם, יש לציין את קיומו של נוהל הודעה והסרה (notice and take down) שמתחיל להכות שורשים בפסיקה הישראלית. העיקרון קובע, שאם אדם הודיע לבעל הפלטפורמה אודות הפרה שמתרחשת בתחום אחריות הפלטפורמה, הרי שהפלטפורמה צריכה להשתמש בכוחה ולהסיר את הפרסום המעוול. לו הייתה הודעה המהווה לשון הרע, אך הפלטפורמה סרבה להסיר את פרסום הדיבה, הרי שניתן לתבוע לפי עוולת הרשלנות לכל הפחות.

גוגל הוא מנוע חיפוש ופעמים רבות מנגנון ההשלמה האוטומטי של גוגל ו/או התוצאות שמופיעות בגוגל יכולות להשפיל ולבזות אדם כאשר מוצגות תוצאות חיפוש שליליות בגוגל ולרוב אנונימיות. הדברים שנאמרו נכונים גם לגבי פייסבוק ואף הפסיקה הכירה בכך חד משמעית, ובאמצעות קיום תנאי נוהל הודעה והסרה מצד התובע, לצד סירוב של גוגל להסיר את התכנים, ניתן להגיש תביעת דיבה או תביעה נזיקית כנגד גוגל על מחדלה. 

אכן ניתן להגיש תביעה בשל פגיעה בפרטיות. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה את המעשים המהווים פגיעה בפרטיות (ולא קובע הגדרה לשאלה מהי פגיעה בפרטיות) בין המקרים המנויים בסעיף, מופיע גם מעשה פרסום תמונת אדם בנסיבות שעלולות להשפיל. ולכן במידה ופורסמה תמונה משפילה או כזו שפוגעת בפרטיות שלך, חשוב לפנות לעורך דין המתמחה בפגיעה בפרטיות ובעל ניסיון בייצוג תובעים ונתבעים לבדיקת היתכנות התביעה וגובה הפיצוי הכספי שניתן לדרוש, כמו סעדים נוספים שאפשר לתבוע מכוח חוק הגנת הפרטיות. להרחבה בנושא קראו על - פגיעה בפרטיות.

אלו הם תחומי החיים והסיטואציות הנפוצות לעיסוק בהוצאת דיבה:
1. ייחוס עבירות פליליות – האם האשמה בפלילים זו הוצאת דיבה? אלו הם המקרים ה"קשים" והמורכבים ביותר. כאשר פרסום מכיל ייחוס עבירות פליליות, או אפילו חשד לפלילים, לפי ההלכה הפסוקה אין ספק שמדובר בלשון הרע. כך קבע בית המשפט העליון: "הלכה מכבר היא במשפט ישראל, כי פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע" [ראו: ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נח(5) 865, 874 (2001). וזה ברור, הרי עברירה פלילית נתפסת כדבר פסול; ומי שעובר עבירה פלילית נתפס כאדם מסוכן בדרך זו או אחרת (וכמובן, עבירות פליליות רבות נתפסות ככאלו שמשליכות על יושרו של אדם, מהימנותו ועוד). עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בספקטרום רחב של מקרים אפשריים. ויש הבדל מהותי בין כתבת תחקיר המציגה רופא ילדים, למשל, כמי שביצע עבירות מין במטופליו, לבין הודעת ווטס אפ במסגרת סכסכוך שכנים, המציגה שכן שלא שילם ועד בית כ"גנב". בשני המקרים מיוחסות עבירות פליליות; ושני המקרים חמורים. אך ברור שהמקרה הראשון חמור פי כמה מהמקרה השני. כאשר תביעה בגין הוצאת דיבה עוסקת בייחוס עבירות פליליות, לנתבע – המבקש להקים לעצמו הגנה – צפויה מלאכה מורכבת מאוד. שכן ההלכה מן הדין הכללי קובעת כי בעל דין המבקש להוכיח טענה פלילית באופיה, במסגרת הליך אזרחי, נדרש לעשות זאת באמצעות כמות ראיות משמעותיות ומהימנות במיוחד [ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589. ואל הלכה זו, מצטרפות הלכות קונקרטיות בדיני לשון הרע ולפיהן חייב להתקיים יחס ישר בין חומרת ההאשמות, לבין מידת ההוכחה [ראו ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987); וגם ע"א 2675 וילדר נ' ניסנקורן (טרם פורסם, 19.7.2006). בפרקטיקה, קבע בית המשפט העליון "יש לדרוש כי ככל שהאשמה שיוחה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, 'איכותיות' יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות" [ראו ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב, פסקה 14 (פורסם בנבו, 12.12.2006)]. יש להסתייג ולציין כי בעוד שזה הדין בנוגע לפרסומים באופן כללי, לא זה הדין כשמדובר בייחוס עבירות פליליות במסגרת הגשת תלונה לרשות מוסמכת (למשל משטרת ישראל). במקרים מעין אלו, בזיקה להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, נטל ההוכחה שונה. כאשר מדובר אך ורק בהגשת התלונה למשטרה (שבאופן טבעי מכילה ייחוס עבירות פליליות), נקודת המוצא היא לראות במתלונן כמי שפעל בתום לב [בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע]; ועל התובע, המבקש סעד לפי חוק איסור לשון הרע בגין תלונת שווא, להוכיח בראיות כי הנתבע, המתלונן, לא האמין בתוכן תלונתו בזמן שהגיש אותה (כלומר, שיקר ביודעין). וזו, מלאכה מורכבת ביותר [ראו לעניין זה ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (פורסם בנבו, 14.3.2016)].
2. הוצאת דיבה במקום העבודה – כיצד הוצאת דיבה יכולה לפגוע ביחסי העבודה? מקום העבודה, כידוע, הוא לא רק מקום להתפרנס בו; אלא מקום בו בני אדם מגשימים את עצמם, מייצרים אינטראקציות חברתיות, יוצרים קשרים ולבסוף מבלים את מרבית יומם. כך, כמו בכל סביבה בה מתקיימת אינטראקציה בין בני אדם, סכסוכים הם חלק מהחיים. אך למקום העבודה ישנם מאפיינים ייחודיים שהופכים את פוטנציאל הפגיעה מהוצאת דיבה, לחמור במיוחד. בקצרה: היררכיה והבדלי המעמדות: הבדלי המעמדות במקום העבודה פותחים פתח להוצאת דיבה ולנקמנות; ובאותה נשימה, גם מייצרים סביבה שבה ראוי לאפשר שיח חופשי, גם במחיר של פגיעה בשם הטוב. למשל: סכסוך על רקע אישי בין עובדים שווי מעמד, יכול בקלות להפוך לסכסוך דיבה; אם אחד מהעובדים יפנה למעסיק או לאחראי על העובדים, וישמיץ את חברו וייחס לו תכונות מבישות או מעשים פסולים. וזו יכולה להיות דוגמה לפרסום לשון הרע בזדון. במקרה מעניין בית הדין לעבודה קבע כי עובדת שהפיצה הודעת מייל במסגרת יחסי העבודה, פרסמה לשון הרע (וחייב אותה ב-50,000 ₪ כולל הוצאות; למרות שלא נקבע זדון) [ראו סע"ש 33301-12-16]. ומן הצד השני: יחסי העבודה מכילים בתוכם, באופן טבעי, התבטאויות שעלולות לפגוע בשם הטוב; וההיגיון מלמד שיש לאפשר אותן, גם במחיר של פגיעה בשם הטוב. הדוגמה הטובה ביותר היא כאשר ממונה על עובד, מביע דעה שלילית על התנהלותו או על אופיו, במסגרת משוב פנים ארגוני. הרי בהיררכיה במקום עבודה, סביר שאחראי על עובד, יידרש למסור משוב – ולעיתים שלילי – על כפיפו; ומשוב כזה, באופן סביר, יכול להגיע להנהלת הארגון. למקרים מעין אלו, שמורה הגנת סעיף 15(7) לחוק איסור לשןו הרע, לפיה תהא הגנה טובה כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוז, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".
3. הוצאת דיבה במסגרת סכסוך שכנים – מה קובעת הפסיקה? משך שנים, למרבה הצער, בתי המשפט נטו להתייחס בזלזול לסכסוכי שכנים. אך מי שהיה מעורב פעם בסכסוך שכנים קשה ואינטנסיבי, יודע: מדובר בעניין שיכול לחרב את חיי היום יום. לא פחות מזה. הרי בסופו של דבר, כל איש ואישה מחפשים את שלוותם. וכאשר חיי היום יום, במקום שאמור להיות שלו ורגוע, הופכים לזירת מלחמה, נוחות החיים נפגעת בצורה משמעותית. ובעידן המודרני בו בתים משותפים בהם מתגוררים מספר רב (לעיתים תלת ספרתי) של משפחות הפכו עניין שגרתי - דיירי הבניין הופכים להיות מעין קהילה. והוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב בפני הקהילה בה חי האדם המושמץ, עלולה לגרום נזקים קשים. באותה נשימה, החיים בבית משותף מחייבים התנהלות משותפת הקשורה בניהול הבית ובתחזוקת השטחים המשותפים. וכאשר ממונת נציגות (או ועד) לטיפול בעניינים השוטפים, נפתח גם פתח למתוח ביקורת על נושאי התפקיד. וכך, סכסוכי שכנים – המערבים טענות להוצאת דיבה – הפכו עניין לדיון בבתי המשפט השונים. בפרט, מאז שאין כמעט בית משותף שאין בו קבוצת ווטס אפ בה חברים כל השכנים ובעלי הזכויות. בפסק דין מעניין שניתן בבית משפט השלום בת"א (כב' השופט עדי הדר), נקבע כי סכסוך שכנים ממש לא חסין מפני תביעה בגין הוצאת דיבה; וגם אין בו סיבה טבועה להקל עם מפרסמי הדיבה. לעיתים, דווקא ההיפך נכון. בית המשפט קבע כי "לעיתים, כפי העובדות כאן, הוא מעצים את הפגיעה בנפגע ולא להפך". בסופו של דבר, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם פיצוי בסך 100,000 ₪; ובנוסף גם החזר אגרת בית משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 20,000 ₪ נוספים [ראו ת"א 54456-03-18 ליפשיץ נ' מנור (פורסם בנבו, 6.9.2020)].
4. הוצאת דיבה במסגרת סכסוכי משפחה – היכן עובר הגבול בין התבטאויות לגיטימיות בשעת כעס? לבין הוצאת דיבה שמזכה בפיצוי כספי? סכסוכי משפחה הם סכסוכים יצריים ביותר. ומטבע הדברים, המעורבים בסכסוכי משפחה נמצאים פעמים רבות בסערת רגשות. קשת האפשרויות לסערת רגשות, בלתי נגמרת כשמדובר בסכסוכי משפחה. והמסוכן הוא שלא פעם סכסוכי משפחה נוצרים על בסיס ספקולציות בלתי מבוררות, ותחושות בטן כאלו ואחרות. הדוגמאות הקלאסיות הן חשד לבגידה מצד אחד מבני הזוג, או חששות מפני ניכור הורי. אין כל ספק שפרסום המייחס לאישה בגידה בבעלה – או לאיש בגידה באשתו – עלול לפגוע בשם הטוב של מי שנטען שבגד ולעלות כדי הוצאת דיבה (כלומר פרסום לשון הרע). זה נדמה כברור. אך לא פעם, מתוך כעס או אפילו רצון לנקום, בן או בת הזוג ה"פגועים" מפיצים הלאה את התיאורים המכפישים, מתוך תחושה שהם משוכנעים שזו האמת. ואם זו האמת, מותר לפרסם אותה. הרי "אמת דיברתי". הלוא כן? ובכן – לא. לא תמיד. הגנת אמת הפרסום נשענת על שני תנאים מצטברים. הראשון, הוא "האמת" (אמת אובייקטיבית שניתן להוכיח בראיות קבילות); והשני – עניין ציבורי בפרסום. חוק בתי המשפט קובע כי – כחריג לעקרון העל בשיטת המשפט לפיו הליכים משפטיים מתנהלים בפומבי - ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות; מתוך הבנה כי צנעת הפרט הקשורה בחיי המשפחה, עדיפה על פומביות הדיון. מתוך כך, נהוג לצאת מנקודת הנחה כי פרסום הכפשות הקשורות בענייני משפחה מובהקים, אינו מקפל בתוכו עניין ציבורי; ובסבירות גבוהה לא יזכה להגנה. הרי מה התועלת החברתית הגלומה בפרסום לפיו אישה כלשהי בגדה בבעלה? מה הערך ומה התרומה? קשה לנמק זאת. על כן, חשוב מאוד להיזהר מפני הוצאת דיבה הקשורה בענייני משפחה. פוטנציאל הנזק – אדיר. הפוטנציאל לפגיעה בפרטיות – משמעותי. וסיכויי ההגנה, אינם מובהקים (ובוודאי שאינם ברורים וידועים למי שאינו בקיא בתחום). בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים לעיתים בסלחנות במסגרת דיון הקשור בפרסומים שהופצו בשעת כעס; מתוך הבנה הוליסטית של סכסוך המשפחה. אך באותה נשימה, ברור כי אין לגלות יחס סלחני בנוגע להוצאת דיבה הקשורה בענייני משפחה, ונעשית בצורה מתוכננת ומתוך כוונה לפגוע. וכאשר מעורבים בעניין קטינים – העניינים הופכים מורכבים עוד יותר. כך שראוי במיוחד להיוועץ בעורכי דין הבקיאים בדיני לשון הרע והוצאת דיבה – בפרט בהליכי משפחה – לפני כל צעד.
5. הוצאת דיבה כנגד בעלי מקצוע – כיצד בעלי מקצוע יכולים להיפגע מהוצאת דיבה? עידן הדיגיטל – הרשתות החברתיות והטלפונים הסלולריים – הביא לכך שבפועל, כרטיס הביקור של כל בעל מקצוע כיום נמצא בעמודי הביקורות המפורסמות ביחס אליו ברשתות. בעלי מקצוע שמעוניינים להנות מהחשיפה ברשתות החברתיות (וכך להעלות את "ווליום" הלקוחות הפוטנציאליים), זוכים "להנות" גם מהחשיפה הפוטנציאלית לפרסומים שליליים. הייתרונות של עידן הדיגיטל בעבור בעלי מקצועות חופשיים, ברורים לגמרי. אך בעלי מקצוע מוכרחים להבין כי לצד הייתרונות, החשיבות בשמירה על השם הטוב במרחב האינטרנטי – קריטית לעתידם. האופן בו בתי המשפט מתייחסים לפרסומי דיבה ביחס לבעלי מקצוע, מלמד על כך ששני כוחות שונים מושכים לכיוונים מנוגדים. מצד אחד, הרצון להגן על ביקורת צרכנית לגיטימית – מושך לכיוון הגנה רחבה על חופש הביטוי. ומן הצד השני, הרצון להגן על שמו הטוב של בעל המקצוע – ועל פרנסתו ועל עתידו – מושכת לכיוון הגנה רחבה על השם הטוב. על כן, בחוק איסור לשון הרע, בסעיף 15(4) בפרט, ישנו איזון הולם: כאשר מדובר בהבעת דעה על בעל מקצוע, בעניינים צרכניים או מקצועיים, והדעה פורסמה בתום לב – תקום הגנה למפרסם. אך אם בית המשפט יקבע כי לא קמה הגנה למפרסם, ויגיע לבחינת פוטנציאל הנזק וקביעת שיעור הפיצוי – סביר שייפסקו פיצויים על הצד הגבוה. לכן, נכון להתבטא בחופשיות; אך בתום לב. ובאותה נשימה, להישמר מפני פרסומים לא מבוססים, המנוסחים בפסקנות ובצורה פוגענית. ולבעלי המקצוע מומלץ כמובן לשמור בהקפדה על שמם הטוב במרשתת; ולא להזניח טיפול בפרסומים שליליים שעלולים להזיק לעתידם.

ראשית נכון להבהיר כי החוק – חוק איסור לשון הרע – לא השתנה. אך באופן מרשים, החקיקה הישנה מתאימה ברובה למתרחש ברשתות החברתיות. עם זאת, המציאות בה התרחשויות רבות מתועדות, וכל אחד יכול להפיץ – למאות אלפים ולמיליונים – מסרים בלחיצת כפתור, שינתה את פוטנציאל הנזק שהוצאת דיבה עלולה לגרום. ואם בעבר, היכולת להרוס שם טוב – ולמעשה חיים – של אדם באמצעות ביטוי, הייתה שמורה רק לעיתונים ולאמצעי תקשורת, היום הכוח האדיר נתון בכף ידו של כל אדם.

הפלטפרומות והרשתות החברתיות: פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, טוויטר (כיום X) ואפילו ווטס אפ וטלגרם – כולן פלטפורמות להפצת מסרים בתפוצה המונית, ללא כל בקרה או סיווג. ועובדה זו מאפשרת להוציא דיבה בתפוצה אדירת ממדים, בצורה פשוטה לחלוטין; בפוסטים, תגובות, קבוצות, סטורי, רילז, סרטונים, טקסטים או ציוצים פוגעניים. כל פיסת מידע מתועדת, ואלא אם פועלים כדי למחוק אותה – ובמהירות – הנזק עלול להתעצם, ולהפוך לכזה שכמעט בלתי ניתן לתיקון. כמובן שפוטנציאל הנזק – השתנה לחלוטין כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים הללו.

אך לא רק הפלטפורמות – אלא גם פורומים, דירוגים שליליים בגוגל, אתרי ביקורות כמו tripadvisor ואיזי: אלו הן פלטפורמות, שבשונה מרשתות חברתיות – להן תכליות רבות ונוספות – ממש מיועדות להפצת ביקורות; גם חיוביות וגם שליליות. הסכנה בפורומים ובאתרי ביקורות, גלומה בין היתר ביכולת לפרסם באנונימיות. אך גם בעניין זה – יש מה לעשות. על הפלטפורמות חלה חובת זהירות, לפי נוהל הודעה והסרה; וניתן להטיל עליהן אחריות להוצאה דיבה שמפורסמת בפלטפורמות, אם פועלים נכון.

מנועי החיפוש: מנועי החיפוש "מאונדקסים" מעת לעת, ומתממשקים עם הפרסומים השונים מן הרשתות החברתיות. ובפועל – בצדק או שלא בצדק – האלגוריתמים של מנועי החיפוש מזהיים לעיתים את הפרסומים הפוגעניים כתוצאות מועילות ואפקטיביות, וכך להעלות אותן בתוצאות החיפוש. מצב דברים כזה עלול להיות מורכב לטיפול. אך כתמיד – יש מה לעשות. ניתן להתנהל מול מנועי החיפוש, במקרים המתאימים, ולהסיר תוצאות פוגעניות. 

המסקנה היא, כאמור, כי העידן הדיגיטלי שינה לחלוטין את המציאות סביב פרסומי לשון הרע והוצאת דיבה. פוטנציאל הנזק השתנה בצורה דרמטית; וכך גם המורכבות הכרוכה בטיפול במקרים חמורים של הוצאת דיבה. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, כך נדרשת מומחיות והבנה עמוקה יותר – הן ברזי הטכנולוגיה והן באופן שבו המשפט עוקב אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות - כדי להתמודד כראוי עם הוצאת דיבה בעידן הדיגיטל.

א' שנהר דיני לשון הרע, הוצאת נבו 1997 (הסיכום המקצועי הראשון, למעשה, העוסק בדיני לשון הרע מא' ועד ת'; לאחרונה יצאה מהדורה חדשה).

ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (2019). גם כן מקור חשוב לעיון.

כפי שניתן להבחין, כדי להבין את דיני לשון הרע לעומקם – יש צורך בידע רב ובניסיון. ומי שאינו חי את דיני לשון הרע, יום יום שעה אחר שעה, יתקשה לעמוד בקצב התפתחות הפסיקה; ובדקויות שבכוחן לשנות את התמונה, ולהבדיל בין ניצחון מוחץ להפסד מהדהד. חשוב לזכור כי כל מקרה נבחן לגופו, לפי עקרונות החוק המפורשים בפסיקה.

לקבלת ייעוץ משפטי ואסטרטגי – מקצועי – בדיני לשון הרע והוצאת דיבה, נכון לפנות לעורכי דין מנוסים שזה תחום עיסוקם; והם נודעים במומחיות שלהם בתחום.