close window

מהם התנאים להגשת תביעת לשון הרע?

תביעת לשון הרע - איזון בין הזכות לשם טוב לזכות לחופש הדיבור:

הזכות לשון טוב, כחלק בלתי נפרד מהזכות לכבוד, היא מן החשובות בזכויות האדם הנתונות לכל אדם מיום לידתו ועד ליום מותו. בבג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817 (1999) כבוד השופט חשין דימה את הפגיעה בשם הטוב לפגיעה מינית, לא פחות! כשבלשונו הציורית קבע: "פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש, ופציעת הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף". לכן בלא מעט מקרים בהם יש פגיעה בשם הטוב ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע. 



משרד עורכי הדין בן קרפל ושות', ממשרדי הבוטיק הידועים והמובילים בתחום דיני לשון הרע והגנת הפרטיות ומדורג בין המשרדים הידועים בדיני לשון הרע, במסגרת הדירוגים היוקרתיים Dun’s 100 ו - BDI. למשרד הצלחות מוכחות בניהול תביעות לשון הרע והגנת הפרטיות. בנוסף, עוסק המשרד בניהול משברים תקשורתיים מורכבים ובניהול סכסוכים שמקורם במרחב האינטרנטי. משרדנו מייצג תובעים ונתבעים. 





הזכות לחופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב:

הזכות לשם טוב איננה נמצאת בחלל ריק, אלא מצויה היא במתח מתמיד עם זכות חשובה לא פחות, הזכות לחופש ביטוי. על חופש הביטוי וחשיבותו ניתן להאריך ולכתוב עוד ועוד, אך כבוד השופט פרופ' אהרן ברק תאר זאת יפה בבג"ץ 399/85 כהנא נ' רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 274 (1987) כשקבע: "[...] הצורך להביא להגשמתו העצמית של האדם. רק בהבטחתו של חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמה עצמית זו. בלא לאפשר חופש להשמיע או לשמוע, לכתוב או לקרוא, להתבטא או לשתוק, נפגמת אישיותו של האדם, אשר התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית מבוססת על יכולתו לגבש באופן חופשי את השקפת עולמו".


מבנה יסודות עוולת לשון הרע והעבירה הפלילית:

חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי הזכויות הללו. הגשת תביעת לשון הרע תלויה בקיומם של שני תנאים מצטברים:

(1) "פרסום" (2) "לשון הרע".


החוק בנוי בדרך הבאה: קודם לכל, בסעיפים 1-2 לחוק נקבעה הגדרה כללית למונחים "לשון הרע" ו"פרסום"; כאמור, אלו הם שני התנאים להגשת תביעת לשון הרע / תביעת דיבה.

לאחר מכן בסעיף 6 נקבע כי פרסום לשון הרע יכול להיות לעבירה פלילית, ובסעיף 7 נקבע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית בת פיצוי. אם כן, מה ההגדרות שנקבעו? ומה התנאים, למעשה, להיות פרסום לשון הרע עוולה אזרחית ובתוך כך גם עילה להגשת תביעת לשון הרע, או עבירה פלילית?


ההגדה ל"לשון הרע":

בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע נקבעה בצורה רחבה כי לשון הרע היא כל ביטוי שיש בו פוטנציאל לפגוע בשם הטוב. מה הכוונה? המדובר בכל ביטוי שבכוחו להשפיל את האדם, לבזותו, לפגוע במשרותיו או במשלח ידו, אל תוך ההגדרה הרחבה נכנסים גם ביטויים המייחסים לאדם מעשים או תכונות שיש בהן פוטנציאל פגיעה בשם הטוב.


כך למשל אפשר לבחון את ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004), כמקרה של תביעת לשון הרע לדוגמא. בפסק הדין קבע נשיא בית המשפט העליון דאז (פרופ' אהרן ברק) כי כאשר שואלים האם ביטוי מקיים את ההגדרה, צריך להיכנס בנעליו של אדם סביר ולבחון האם אותו אדם סביר יראה בביטוי כפוגע בשמו הטוב של הזולת. כלומר, בתור התחלה כלל לא משנה האם המתבטא התכוון לפגוע והאם מושא הביטוי נפגע; משנה רק הפרשנות האובייקטיבית של הסיטואציה.


ביחס לפרסום, סעיף 2 לחוק קובע כי פרסום הוא הפצת הביטוי כך שיגיע לאדם נוסף על האדם הנפגע, אך עם סייג מסוים. אם מדובר בפרסום בעל פה, חובה להוכיח כי אכן הביטוי הופץ, בפועל, לאדם נוסף. אך אם מדובר בביטוי בכתב, די בהוכחה תאורטית לפיה הביטוי עשוי היה להגיע לאדם נוסף כדי שיתמלא התנאי הנדרש להתגבשות עילה להגשת תביעת לשון הרע.


ומה בין עוולה אזרחית לעבירה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע?

מעניין לציין כי מבחינת הסדר של החוק, העבירה הפלילית מופיעה בסעיף 6 (לפני העוולה האזרחית שבסעיף 7), האם הדבר מלמד על כך שאיסור לשון הרע הוא בראש ובראשונה איסור פלילי ורק אחר כך נזיקי? קשה לדעת וגם לא במיוחד חשוב. החשוב הוא לעמוד על ההבדלים בין שתי הנורמות.


העוולה האזרחית בגין הוצאת לשון הרע או כפי שנהוג לכנותה כיום, הוצאת דיבה, מתגבשת בהינתן שני תנאים בלבד. "פרסום" (כאמור בסעיף 2) ביטוי הקולע להגדרת לשון הרע (כאמור בסעיף 1); מקום בו שני התנאים מתקיימים, אזי ניתן להגיש תביעת לשון הרע (אך הדבר לא מלמד על כך שהתביעה תתקבל).


להבדיל, כדי שתתגבש עילה להגשת קובלנה פלילית יש צורך בשני מאפיינים נוספים וחשובים:

האחד, הוכחה כי הפרסום רחב יותר (והגיע ל- 2 אנשים נוסף על הנפגע ולא פחות מזה).

השני, והמשמעותי ביותר הוא כי הפרסום נעשה בכוונה זדונית לפגוע בנפגע. 


אין ספק שיסוד הכוונה איננו טבעי למשפט הנזיקי בו בדרך כלל ההסתכלות היא על הניזוק ולא על המזיק, שכן עיקר העיקרים בדיני הנזיקין הוא להשיב את מצבו של הניזוק לאותו המצב שהיה לפני ביצוע העוולה. אולם, הואיל ובהפרת האיסור ישנו גם נגע חברתי של ממש, הרי שפרסום לשון הרע בכוונה לפגוע חמור פי כמה הן חברתית והן נזיקית כאחד.


לפיכך, מי שהוכיח שהפרסום המכפיש שפורסם נגדו פורסם בכוונה לפגוע, זכאי לא אך להגשת קובלנה פלילית, אלא גם זכאי לתבוע את כפל הפיצוי הסטטוטורי שניתן לתבוע ללא הוכחת נזק (!).

מידע נוספת אודות העבירה הפלילית ניתן למצוא במאמרנו - קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע.


מהן ההגנות לנתבע בתביעת לשון הרע / תביעת דיבה לפי החוק:

עד כה עסקנו אך בשאלה האם מעשה מסוים עולה כדי לשון הרע, קרי בשאלה אימתי ניתן להגיש תביעת דיבה. אך חשוב ביותר להבהיר כי גם מקום בו מעשה הפצת ביטוי מקיים את הגדרת סעיף 7 ועולה כדי עוולה בנזיקין, לא די בזה.

בשלב הזה, הנתבע (המתבטא) זכאי לטעון להגנות. החוק קובע, בנוסף על ההגנות הכלליות בדיני הנזיקין, מכוחה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] – שלוש מערכות הגנה מיוחדות:

(א) הפרסומים המותרים בסעיף 13;

(ב) אמת הפרסום או "אמת דיברתי" בסעיף 14;

(ג) תום הלב בסעיף 15.


(א) קבוצת הפרסומים המותרים: ידועה גם כקבוצת ההגנות המוחלטות. אם מעשה פרסום נעשה באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 13, אזי אין עילת תביעה כלל וכלל. המדובר בסיטואציות בהן המחוקק קבע כי חופש הביטוי עדיף, מלכתחילה, על הזכות לשם טוב. בולטת במיוחד ההגנה המוחלטת והרחבה על ביטוי שנאמר במסגרת דיון משפטי [13(5)] (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511 (2009).


(ב) הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14: זו היא ההגנה הידועה מכולן, וגם הקשה ביותר להוכחה. כדי להוכיח את ההגנה, יש צורך להוכיח שני יסודות מצטברים:

האחד, כי תוכן הפרסום הוא אמת אובייקטיבית;

השני, כי יש בפרסום עניין ציבורי של ממש, וכי הפרסום משרת מטרה חברתית ערכית כזו או אחרת. לעין בתקציר פסק הדין שבו נקבעו עקרונות אלו קראו את מאמרנו - דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין (פורסם בנבו, 18.8.2014). 


(ג) קבוצת הגנות תום הלב: זו הקבוצה העיקרית והנפוצה בדיונים היום יומיים. המדובר ב- 12 סיטואציות (משפטיות ועובדתיות) שבהתקיים מי מהן, נדמה כי המחוקק העדיף את חופש הביטוי על הזכות לשם טוב. אך כל זאת, אך ורק אם הפצת הביטוי נעשתה בתום לב. הוכחת רכיב תום הלב מוטלת על הטוען (הנתבע) אך לעזרתו תחלצנה החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק.


מהם הפיצויים שניתן לתבוע על הואצת לשון הרע?

סעיף 7א'(ב) לחוק קובע כי הנפגע זכאי לתבוע פיצוי עד סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת הנזק, למעשה הנפגע יכול להגיש תביעת לשון הרע ללא הוכחת נזק. אך סעיף 7א'(ג) לחוק קובע כי אם התובע יוכיח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, כאמור לעיל, ניתן יהא לתבוע את כפל הפיצוי, קרי 100,000 ₪ ללא הוכחת הנזק. להרחבה בנושא קראו את המאמר - תביעת דיבה ללא הוכחת נזק.


הסכומים הללו צמודים למדד המחירים לצרכן משנת 1998 (השנה בה תוקן החוק ונוספה האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק), וכיום שווי הסכומים כאמור הוא כ-70,000 ₪ ו-140,000 ₪ בהתאמה.


כמובן שלא מדובר ב"תג מחיר" שמחייב את בית-המשפט, שכן החוק נוקט לשון ברורה "פיצוי שלא יעלה על ..." ובית המשפט מונחה לפסוק את הפיצוי בתחום הנ"ל בהתאם לנסיבות כל מקרה. אולם, לנפגע עומדת גם הזכות לתבוע את נזקיו ולהוכיח אותם, גם אם מדובר במשימה קשה.


לעניין זה חובה לציין כי נזק הוא לא רק מה שניתן להוכיח במדויק, אלא ניתן להוכיח נזקים שאינם ממוניים (כאב וסבל ועגמת נפש לדוגמה) ולבית המשפט נתונה סמכות לאמוד את שיעור הנזק ולפסוק כראות עיניו.


מגמת בתי המשפט בפסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע / תביעת דיבה - המגמה, שינוי והיפוך:

סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 (עשור ראשון לתיקון מס' 8 שהוסיף את סעיף 7א') התאפיינו בעיצוב חופש הביטוי והגנה של ממש עליו. סכומי הפיצויים שנפסקו היו נמוכים והמגמה הברורה הייתה שלא לחייב בפיצויים משמעותיים נתבעים לפי חוק איסור לשון הרע.

אולם, לקראת סוף העשור הראשון לשנות ה 2000, עם עליית עידן האינטרנט והטלפונים הסלולריים, המגמה התחילה להתאזן ולשנות פניה. עד כדי כך, שכיום ניכרת עליה מובהקת בקרנה של הזכות לשם טוב, וכך גם הפיצויים הנפסקים בגין הפגיעה בה. הדבר לא מלמד על כך שחופש הביטוי הפך לאות מתה, אך ככל שאפשרויות הביטוי הפכו בלתי מוגבלות מובן מדוע בתי המשפט מגנים על הזכות לשם טוב ביתר שאת (אם בעבר ניתן היה להתבטא בעל פה, בעיתון או ברדיו, כיום ניתן להתבטא בפייסבוק, באינסטגרם, בסנאפצ'אט, בוואטסאפ וכיוצ"ב). מידע נוסף אודות השינוי במגמת פסיקת הפיצויים בתביעות לשון הרע ניתן למצוא במחקר שערך משרדנו על שיעור הפיצויים בתביעות לשון הרע ויצר מעיין - מחירון לשון הרע.


לסיכום:

על כל פנים, זו ההתייחסות בחוק איסור לשון הרע ובפסיקה לתביעת דיבה / תביעת לשון הרע  בקליפת אגוז ממש ובצורה שרחוקה מלמצות את הדיון הצריך לעניין חוק זה.


אולם, דבר אחד ברור לגמרי: הליטיגציה בדיני לשון הרע צברה תאוצה בשנים האחרונות, וכך גם עורכי דין אחדים שהתמקצעו בניהול הליכים שכאלה. ההתמקצעות המוכחת בניהול תביעות לפי חוק איסור לשון הרע, מהווה לא פעם את לשון המאזניים בתיק שיכול להסתיים כך או אחרת. המקצועיות אינה מסתיימת בהכרת החוק (!) המדובר בחוק המערב בתוכו היזקקות למומחיות בסדרי דין מיוחדים ובהבנה עמוקה של נטלי הבאת ראיות. לפיכך, העצה הטובה ביותר למי שענייני לשון הרע נקרו בדרכו, היא לפנות למשרד עורכי דין ללשון הרע שעיקר עיסוקו הוא בניהול תביעות לפי חוק זה.




מהם התנאים להגשת תביעת לשון הרע?
אודות הכותבים
בן ואדם קרפל
בן ואדם קרפל

עורך-דין בן קרפל מייסד המשרד ונמנה על עורכי-הדין הבולטים והמוצלחים בדיני לשון הרע והגנת הפרטיות. מעל לכל בן הוא ליטיגטור שחי באולמות בתי-המשפט ונושם את הייצוג המשפטי בשדה האזרחי;

הישגיו המרשימים בניהול מאות משברים ותיקי לשון הרע בפני כלל הערכאות המשפטיות  - הולכים פניו. עורך הדין אדם קרפל, שותף במשרד ומעורכי הדין הבולטים בדיני לשון הרע והגנת הפרטיות בישראל. אדם מייצג בכל הערכאות, מנהל משאים-וומתנים, מלווה את לקוחות המשרד ומצוי בקשרים ייחודיים עם משפיעני רשת ואנשי מפתח בשוק התקשורת המודרני

מאמרים אחרונים
כל הזכויות שמורות ©
צור קשר
שלח