close window

לשון הרע כנגד תאגיד

לשון הרע כנגד תאגיד

האם לחברה יש שם טוב הראוי להגנה?


בעת האחרונה מתפשטת תופעה במסגרתה, תאגידים תובעים אנשים פרטיים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-10965 (להלן: "החוק").

 

עד שנת 2009 הייתה סתירה בין החוק לבין פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד לא יהא זכאי לפיצויים כספיים אלא אם נגרם לו נזק. ואילו, סעיף 1 לחוק קובע כי הגדרת "אדם" כוללת בתוכה גם תאגיד. האמנם מדובר בסתירה בין חוק איסור לשון הרע לבין פקודת הנזיקין? מה מקור הסתירה? סעיף 7א' לחוק קובע כי ניתן לתבוע פיצוי בגין עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, עד סכום של 50,000 ₪ (או כפל הפיצוי בהינתן כוונה לפגוע) גם מבלי להוכיח את הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה.


לכאורה, עולה השאלה האם תאגיד זכאי להגיש תביעת דיבה ללא הוכחת נזק?


כעיקרון, קיימות דעות לפיהן מעולם לא הייתה סתירה בין שתי ההוראות. מדוע? משום שסעיף 1 לפקודה קובע מהו נזק, ובתוך-כך נקבע כי פגיעה בשם הטוב היא נזק עצמאי. מכאן, ניתן להסיק שישנה חזקה שבדין לפיה פגיעה בשם הטוב, באמצעות פרסום לשון הרע, גורמת נזק. ושלא ניתן לתבוע פיצוי מבלי שנגרם נזק, אלא חזקה שנגרם נזק כתוצאה מכל פרסום לשון הרע. לפי הפרשנות הזו, הרי שאין כל בעיה שתאגיד יתבע פיצוי ללא הוכחת נזק. אולם, פרשנויות אחרות וזהירות יותר, מבקשות ללכת שלב אחד מוקדם יותר, ולבחון האם לתאגיד יש שם טוב שראוי להגנה באמצעות חוק איסור לשון הרע? ישנם החולקים על כך, אך הפסיקה קבעה זאת באופן חד וחלק – כן (!) לתאגיד יש שם טוב, ושמו הטוב של תאגיד הוא קניינו, קרי נכס כלכלי המוחזק בידו וראוי להגנה באמצעות דיני הנזיקין.


כמובן שקביעה זו מייצרת בעייתיות מסוימת, ומטילה צל מסויים על הזכות לחופש ביטוי; שהרי, חלקים גדולים מהביקורת הציבורית נשמעים דווקא ביחס לתאגידים, ולעיתים מדובר בדברי ביקורת קשים לאוזן ולמרות שכך הם עדיין רצויים במדינה דמוקרטית. ניתן לראות שלא בדיוק ברור היכן עובר הגבול.


היכן עובר הגבול בעניין זה בין הוצאת לשון הרע כלפי תאגיד לבין הזכות לחופש הביטו?


לטעמי, בשנת 2018 ניתן לשרטט קו גבול די ברור, וקו זה עובר דרך סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 הנ"ל הוא סעיף הגנת תום הלב, שבודדים מתתי-סעיפיו מעניקים הגנה טובה למי שהביע דעתו  - כדעה ביקורתית/ על פעילות פומבית או ציבורית – ועשה כן בתום-לב, באורח סביר ובדרך מקובלת. קו הגבול, אפוא, עובר דרך שתי נקודות עיקריות: (א) תום-הלב; (ב) ההבדל בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה.


לטעמי, ולגישותיהם של רבים וטובים ממני, מדובר באיזון ראוי כשיטה. שכן, יש הבדל מהותי בין הבעת דעה לבין היומרה להציג עובדה שיש לה אחיזה אובייקטיבית במציאות.  לכן, הפסיקה קבעה כי כל עוד הביטוי מבחין היטב ומפריד בין היומרה להציג עובדה לבין הרצון להביע עמדה, במקרים רבים הביטוי יזכה להגנה; והדבר נכון ביותר ביחס לביטויים ביקורתיים אודות תאגידים.


לסיכום הדברים, כאשר ברצונך למתוח ביקורת, זו זכותך שבדין. אולם, מחובתך, כדי להיות זכאי למימוש הזכות, לעשות כן בהתאם לדין. והדין, כאמור לעיל, קובע שמי שמבקש לזכות בהגנה על ביטוי ביקורתי, מוכרח להפריד בין דעות לבין עובדות; יש לשים לכך לב. 


ובכל מקרה, חשוב לזכור שהגם שלפי החוק דינו של תאגיד זהה לדינו של אדם, בפועל הדברים אינם כל-כך חד משמעיים. לכן, ככל שמדובר בתביעת לשון הרע אשר מעורב בה תאגיד מכל סוג שהוא, מומלץ ביותר להיוועץ בעורך-דין לשון הרע, בעל מומחיות בייצוג בתביעות לשון הרע בהם מעורבים תאגידים; והדבר נכון בין אם את חברה שחשה מושמצת ומוכפשת על-לא עוול בכפך, ובין אם חברה כוחנית החליטה להשתיק אותך כאשר כל שעשית הוא למתוח ביקורת ראויה ורצויה.


משרדנו בעל מומחיות של ממש בייצוג בהליכי לשון הרע והגנת הפרטיות – מהמורכבים במשק – לרבות הליכים בהם מעורבים תאגידים, החל בעסקים קטנים ועד לקונצרנים ענקיים שקשה לדמיין שיתעסקו בדיני לשון הרע – אך מתעסקים בזה יומם וליל. 



לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני צור/י קשר: 072-2221780




יצירת קשר

שלח
כל הזכויות שמורות ©
צור קשר
שלח