כל מי שהיה פעם בסיטואציה בה גילה שהכפישו את שמו, את המקצועיות שלו ואת יושרו על לא עוול בכפו, ביחוד כשעל אלה נשענת פרנסתו, מכיר את ההרגשה הנוראה של הקרקע הנשמטת מתחת לרגליו ואת חוסר האונים המתלווה לכך. למי שמוצא את עצמו במצב כזה אני ממליצה בחום לפנות לעו״ד בן קרפל. המקצועיות שלו, הנסיון, העצות החכמות, הניהול השקט והחלק של התיק ומעל הכל הידיעה שיש לי על מי לסמוך אפשרו לי להמשיך בשגרת יומי לאורך כל המשפט עד לתוצאה המוצלחת. תודה רבה לך בן!
מדריך משפטי לשני צדדיו של אותו מטבע: למי שהקהל שלו נפגע, ולמי שהקהל שלו הפך אותו לאחראי, עם הדין הספציפי החל על בעלי קהל ברשתות החברתיות.
לשון הרע נגד משפיענים ונגד ידוענים נבחנת לפי אותו חוק החל על כל אדם, אך היקף התפוצה משנה את התמונה בשני הכיוונים. כשבעל הקהל הוא הנפגע, גודל החשיפה מרחיב את הפגיעה בשמו הטוב ובמשלח ידו; וכשהוא עצמו המפרסם, סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968, עשוי להטיל עליו אחריות בגין שידול לביצוע עוולה, גם אם לא פרסם דבר בעצמו.
TL;DR — כל מה שחשוב לדעת, בדקה אחת:
אותו חוק חל על כולם, אך היקף התפוצה הוא המשתנה שמזיז את התמונה בפועל, והוא פועל לשני הכיוונים בעת ובעונה אחת.
גם מי שלא פרסם דבר עלול לחוב: סעיף 12 לפקודת הנזיקין מטיל אחריות על מי שמשדל לביצוע עוולה, ובית המשפט העליון קבע במפורש שאין דרישה שהמשדל יבצע את העוולה בעצמו.
סעיף 12 חל גם על עוולות שמקורן מחוץ לפקודה, ובכללן איסור לשון הרע; ועם זאת נקבע שיש לפרשו בצמצום ולהחילו בזהירות.
שיתוף, ריטוויט ותגובה אינם העברה תמימה של דברי אחר; החוק מבחין בין מי שהניע מראש, מי שהצטרף תוך כדי ומי שאישר בדיעבד.
סטורי שנעלם אחרי כ-24 שעות עדיין ניתן להוכחה, בתנאי שתיעדתם אותו נכון ובזמן אמת.
נפגעתם ברשת? תעדו עכשיו, והתייעצו מיד לאחר מכן. ככל שהתיעוד נעשה קרוב יותר למועד הפרסום, כך גדל הסיכוי שהראיה תשרד. משרד בן קרפל ושות', קיסריה: 072-2221780 · office@karpel-lawoffice.co.il
מאמר זה עוסק בדין הספציפי החל על בעלי קהל ברשתות החברתיות, בשני צדדיו. להגנות הכלליות העומדות לאיש ציבור, לנבחר ציבור או לידוען שנתבע, ראו הגנה על איש ציבור שנתבע.
סולם ההיקף: מה משתנה כשלצד אחד יש קהל גדול
החוק אינו מדרג אנשים לפי מספר עוקבים, ואין בישראל הוראה שקובעת שאחריותו של אדם גדלה בחציית סף כמותי כלשהו. ובכל זאת, היקף התפוצה נוכח כמעט בכל שלב בתיק: הוא חלק מהתשתית העובדתית שממנה נגזרת המודעות של המפרסם, ומהתשתית שממנה נגזר היקף הפגיעה של הנפגע. הסולם שלהלן הוא מסגרת עבודה מקצועית שלנו לקריאת התיק, ולא סיווג שנקבע בחוק או בפסיקה.
הבהרה מתודית, כדי שלא תישאר אי-הבנה: להלן שיקול מקצועי מנומק, שנשען על לשון החוק ועל הניסיון המעשי. הוא אינו כלל משפטי מוכרע, ואיננו מציגים אותו כהלכה. ההוראות המצוטטות בעמודה הימנית הן הוראות אמיתיות; החלוקה למדרגות היא שלנו.
הטעות הרווחת ביותר שאני נתקל בה בפניות של יוצרי תוכן היא ההנחה שמספר העוקבים נוגע רק לגובה הסעד. מבחינה מעשית הוא נוגע לשלב מוקדם בהרבה. השאלה כמה אנשים ראו את הפרסום היא שאלה עובדתית שמשליכה על היקף הפגיעה; והשאלה מה ידע המפרסם על תוצאות דבריו היא שאלה עובדתית שמשליכה על היסוד הנפשי, שהוא, כפי שיפורט להלן, תנאי הכרחי לאחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
הסולם מתאר את המדרגות באופן איכותי ולא לפי ספי עוקבים, משום שאיש אינו הופך אחראי יותר ברגע שחצה מספר עגול. מה שנבחן הוא היחס בין הפרסום לבין כוח ההפצה שהיה בידי מי שפרסם אותו.
| מדרגת הקהל | מה נכנס לתמונה כשאתם הנפגעים | מה נכנס לתמונה כשאתם המפרסמים | ההוראה הרלוונטית |
|---|---|---|---|
| חשבון פרטי, מעגל מכרים | הפגיעה מרוכזת בסביבה החברתית הקרובה; הנזק אמיתי אך מקומי | די בכך שהדברים הגיעו לאדם אחד זולת הנפגע כדי שייחשבו פרסום | סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע |
| יוצר תוכן מתפתח | הפגיעה מתחילה לגעת במשלח היד: פניות מסחריות נעצרות, שיתופי פעולה נדחים | הפרסום מגיע לקהל שאינכם מכירים אישית, ואינכם שולטים עוד בהקשר שבו ייקרא | סעיף 1(3) לחוק, פגיעה במשלח יד |
| בעל קהל גדול | המוניטין הוא הנכס; הפגיעה בו היא פגיעה בכלי העבודה עצמו | קריאה לעוקבים לפעול נבחנת במישור השידול, ושם נדרשת מודעות למעשה העוולה | סעיף 12 לפקודת הנזיקין · סעיף 16 לחוק |
| דמות תקשורת ומוביל דעה | לפרסום יש חיים משל עצמו: הוא מצוטט, מועתק ומופיע בתוצאות החיפוש | נשאלת השאלה אם החשבון מתקרב למשטר האחריות הנפרד שהחוק קובע לפרסום באמצעי תקשורת | סעיף 11 לחוק, אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת |
מכאן נגזרת אי-סימטריה שכדאי להכיר: אותו נתון עצמו, גודל הקהל, נוטה לפעול לרעת בעל הקהל בשני התפקידים. כתובע הוא מרחיב את היקף הפגיעה שעליו לתעד ולהוכיח; כנתבע הוא מקשה עליו לטעון שלא היה מודע לתוצאה הצפויה של דבריו, שכן המודעות היא בדיוק מה שנבחן. זו מסקנה מעשית שאני מסיק מהמבנה של ההוראות ומהאופן שבו תיקים כאלה מתנהלים, ולא ציטוט של קביעה שיפוטית.
מה זה אומר לכם מעשית: אם אתם בעלי קהל, אל תשאלו רק "האם מה שנאמר עליי שקרי". שאלו גם "כמה אנשים ראו את זה, ומה זה עשה לפרנסה שלי", כי זו השאלה שתדרוש תיעוד. ואם אתם עומדים לפרסם, הניחו שהיקף החשיפה שלכם ייבחן כחלק מהתשתית העובדתית, ולא כרקע ניטרלי.
מה נחשב לשון הרע כשהקהל הוא נכס מסחרי
לשון הרע היא פרסום שעלול להשפיל אדם, לבזותו או לפגוע בו במשלח ידו. כשהקהל הוא הנכס המקצועי, הפגיעה במשלח היד אינה נזק עקיף אלא ליבת העוולה, ולכן פרסום שנראה שולי כלפי אדם פרטי עשוי להקים עילת תביעה שלמה כלפי בעל קהל שפרנסתו נשענת על אמון הקהל הזה.
ההגדרה עצמה מנוסחת בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", וכן "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". החלופה השלישית היא זו שמעניקה לבעל קהל את עילת התביעה החזקה ביותר, משום שהיא אינה עוסקת בעלבון אלא בפגיעה בעסק.
הנקודה השנייה, והפחות מוכרת, נוגעת להגדרת הפרסום. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע בסעיף קטן (א) כי פרסום הוא "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר", וסעיף 2(ב)(1) מוסיף כי רואים כפרסום לשון הרע אמירה "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". סטורי, רילס, תגובה בטיקטוק או הודעה בקבוצה נכנסים תחת "כל אמצעי אחר" בלי קושי מיוחד. הרף הכמותי נמוך מאוד: די באדם אחד מלבד הנפגע. זו הסיבה שכמעט כל מקרה של לשון הרע ברשתות חברתיות, ושל הוצאת דיבה ברשת בכלל, עובר את משוכת ההגדרה בקלות יחסית; המחלוקת האמיתית מתחילה אחריה.
מה מייחד את בעל הקהל, ומה לא
הבחנה חשובה: המיוחד אינו בהגדרה, אלא בשאלה מה עלול הפרסום לעשות. אמירה שלפיה יוצר תוכן "מוכר חסויות בלי לגלות שהוא מקבל תשלום" היא, כלפי אדם שאינו עוסק בכך, אמירה בלתי מזיקה במיוחד. כלפי מי שפרנסתו נשענת על אמון הקהל, זו טענה שנוגעת ישירות למשלח היד ולמוניטין המקצועי, והיא עלולה לרוקן מתוכן את הנכס היחיד שיש לו. אותו היגיון חל על טענות בדבר גניבת רעיונות, על האשמות בהונאת עוקבים ועל הצגת ביקורת צרכנית לגיטימית כאילו היא קביעה עובדתית על יושרו של אדם.
מנגד, לא כל ביקורת היא לשון הרע. קורא שכותב שמוצר לא עבד אצלו, או שסרטון היה משעמם, מביע עמדה על מוצר ולא קביעה עובדתית על אדם. הקו שמפריד בין השניים, ובאילו נסיבות מוגן מי שחצה אותו, הוא נושא שכבת ההגנות הכללית, והיא נדונה במקומה בעמוד המוקדש להגנות. כאן העיסוק הוא בשאלה מה מקים עילה כשהקהל הוא הפרנסה.
מה זה אומר לכם מעשית: לפני שתפנו לייעוץ, נסחו לעצמכם משפט אחד: מה בדיוק נטען עליי, ולמה זו טענה עובדתית שאפשר להפריך. תרחישים נפוצים מהזירה של שיימינג ברשת נגד בעלי מקצוע מלמדים שהניסוח המדויק של הטענה הוא שקובע אם קמה עילה, ולא עוצמת הרעש שהיא ייצרה.
כשהפגיעה נוגעת בפרנסה: חסויות, שיתופי פעולה ומותג אישי
בקצרה: כשהמוניטין הוא כלי העבודה, הפגיעה מתורגמת לתוצאה עסקית מדידה: שיתוף פעולה שבוטל, חסות שלא חודשה, פנייה מסחרית שנעצרה באמצע. הקושי אינו בקיומה של הפגיעה אלא בהוכחת הקשר בינה לבין הפרסום, ולכן התיעוד המסחרי חשוב לא פחות מתיעוד הפרסום עצמו.
זהו אזור האפור המרכזי של חצי זה. מותג שמפסיק לעבוד עם יוצר תוכן לעולם אינו כותב לו שהסיבה היא פוסט פוגעני; הוא כותב שהתקציב נסגר, שהקמפיין נדחה, או שהכיוון היצירתי השתנה. הקשר הסיבתי בין הפרסום לבין הנזק נותר, לרוב, עניין של נסיבות ושל עיתוי. וזו בדיוק הנקודה שבה תיקים נופלים או עומדים.
דוגמה לאופן שבו נזק כזה נראה בפועל מופיעה בתיאור העובדתי שהביא בית המשפט העליון ברע"א 2030/22. שם תוארה בעלת עסק בתחום המזון שניהלה דף עסקי ברשת חברתית; לאחר שבעל דף מסחרי שמנה עשרות אלפי עוקבים קרא לעוקביו להיכנס אליו ולדרג אותו, "החלה תנועה ערה ובלתי שגרתית של גולשים בדף הפייסבוק העסקי", גולשים רבים השאירו ביקורות בוטות, וחלקם אף דירגו את העסק בדירוג הנמוך ביותר, ו"נוכח היקף התגובות וסגנונן" נאלצה בעלת העסק לסגור את הדף. זהו התרגום המדויק של פגיעה בשם הטוב לתוצאה עסקית: לא ירידה מופשטת במוניטין, אלא נכס מסחרי שיצא משימוש.
מה לשמור, ואיך זה הופך לראיה
ההבדל בין תחושה לבין ראיה נעוץ כמעט תמיד בשאלה מה שמרתם לפני שהתחלתם לחשוב על תביעה. אלה הפריטים שאני מבקש בכל פנייה מהסוג הזה:
התכתבויות מסחריות משני צדי הציר: מה נאמר לפני הפרסום, ומה נאמר אחריו. שינוי טון בהתכתבות הוא ראיה נסיבתית טובה.
הצעות מחיר, חוזים וטיוטות שלא נחתמו. הצעה שנשלחה שבוע לפני הפרסום ולא חזרה אליכם אחריו היא נתון, לא רק זיכרון.
יומן פניות מסחריות: כמה פניות נכנסו בחודשים שקדמו לפרסום, וכמה נכנסו אחריו. מגמה מתועדת שווה יותר ממקרה בודד.
נתוני חשיפה ומעורבות של הפרסום הפוגע ושל התוכן שלכם בסמוך אליו.
תיעוד של הסרות ושל ביטולים מצד גורמים שלישיים, כולל תאריכים.
אזהרת סיכון: אין להסיק מהצטברות ראיות נסיבתיות שהתוצאה ידועה מראש. הוכחת קשר סיבתי בין פרסום לבין ירידה בהכנסות היא מהמשוכות הקשות בתחום, והיא נבחנת פרטנית. כמו כן, ככל שהתובע הוא יחיד שהמותג שלו אישי, הניתוח שונה מזה החל על חברה. לפגיעה במוניטין של ישות עסקית מאוגדת יש שכבת דין נפרדת, ועליה ראו לשון הרע על תאגיד ומוניטין עסקי.
פרוטוקול שימור ראיות לתוכן שנעלם: סטורי, פוסט שנמחק ורילס
תוכן ברשתות נעלם מהר. סטורי חי כ-24 שעות, פוסט נמחק בלחיצה, ורילס מוסר בלי התראה. תיעוד שנעשה בזמן אמת, הכולל צילום מלא, כתובת הפרסום, מועד הצפייה ועדות של מי שראה, הוא ההבדל בין טענה לבין ראיה. סטורי שנצפה ולא תועד הוא, מבחינה ראייתית, סטורי שלא היה.
זהו הנכס המעשי ביותר במאמר הזה, והוא גם המקום שבו אני רואה את מרב הנזק הבלתי הפיך. אדם מגלה פרסום פוגע, נבהל, מתקשר לחברים, מתייעץ, ולמחרת בבוקר הפרסום כבר איננו. הפגיעה נותרה, הראיה נעלמה. חלון הפעולה נמדד לעיתים בשעות בודדות, ולכן הפרוטוקול שלהלן בנוי סביב לוח זמנים ולא סביב סדר עדיפויות תיאורטי.
חמשת הצעדים בשעות הראשונות
צלמו את הפרסום במלואו, עם ההקשר המזהה. צילום מסך של הטקסט בלבד כמעט חסר ערך. נדרש שייראו בו שם החשבון, תמונת הפרופיל, מונה העוקבים אם הוא גלוי, מועד הפרסום, וכן התגובות והשיתופים כפי שהם באותו רגע. בסטורי, צלמו גם את סרגל הזמן שמעיד על היותו סטורי.
הקליטו וידאו של גלילה איטית בחשבון. הקלטת מסך שבה נראית הכניסה לפרופיל ומשם אל הפרסום עונה מראש על הטענה שהצילום נערך. זו הפעולה שהכי מעטים עושים, והיא זו שהכי קשה להשיג בדיעבד.
רשמו את כתובת הפרסום ואת מועד הצפייה. הכתובת המדויקת של הפוסט או הרילס, לצד תאריך ושעה שבהם צפיתם. אם המערכת מציגה מזהה ייחודי לפרסום, שמרו גם אותו. שמירת הקובץ המקורי, ולא רק צילום מסך שלו, משמרת גם את המטא-דאטה הנלווית.
גייסו עדים בזמן שהתוכן עוד חי. בקשו משניים או שלושה אנשים שראו את הפרסום לצלם אותו בעצמם ממכשיריהם, ולשלוח לכם את הצילום עם חותמת הזמן של ההודעה. עדות עצמאית של מי שנחשף לפרסום מחזקת גם את קיומו וגם את היקף התפוצה.
תעדו את ההשלכה, לא רק את המעשה. צילום של הודעה שבה שותף מסחרי מודיע על עצירה, של גל תגובות בעמוד שלכם, או של ירידה חדה בפניות, הוא החוליה שמחברת בין הפרסום לבין הנזק.
| שלב | מה עושים | מתי | מה זה נותן |
|---|---|---|---|
| 1 | צילום מלא של הפרסום עם ההקשר המזהה | מיד, לפני כל פעולה אחרת | ראיה לתוכן ולזהות המפרסם |
| 2 | הקלטת וידאו של הניווט אל הפרסום | באותו מעמד | מענה מוקדם לטענת עריכה או זיוף |
| 3 | רישום כתובת הפרסום ומועד הצפייה | באותו מעמד | קישור בין הראיה למקור |
| 4 | תיעוד היקף החשיפה: תגובות, שיתופים, צפיות | לפני שהמספרים משתנים | ביסוס שכבת ההיקף |
| 5 | איסוף עדים שראו את הפרסום | בימים הראשונים | חיזוק ראייתי עצמאי |
| 6 | שמירת ההשלכה המסחרית: התכתבויות, ביטולים | ככל שמתרחשת | ביסוס הקשר הסיבתי |
מה זה אומר לכם מעשית: קבעו לעצמכם כלל אחד פשוט של תיעוד ראיות, והחילו אותו עוד לפני שאתם יודעים אם תתבעו. כל פרסום שגורם לכם להרגיש שנפגעתם, מתועד תוך שעה. התיעוד עולה עשר דקות; שחזורו בדיעבד לרוב בלתי אפשרי. ואם התוכן כבר הוסר, אל תניחו שהכול אבד: לעיתים נותרים עותקים בשיתופים, בציטוטים ובתוצאות החיפוש.
לתבוע או לא לתבוע: שיקולי מי שהקהל שלו הוא הנכס
בקצרה: ההחלטה אם להגיש תביעה אינה משפטית בלבד. עבור מי שהקהל הוא הנכס שלו, ההליך עצמו מחזיר את הפרסום למרכז תשומת הלב, מחייב אותו לשתוק בזמן שההליך מתנהל, ועשוי להשפיע על שיתופי פעולה מסחריים. לכן השיקול המסחרי נבחן לצד השיקול המשפטי, ולא אחריו.
זהו המקטע שבו אני מוצא את הפער הגדול ביותר בין הציפייה לבין המציאות. מי שנפגע רוצה, בצדק, שהאמת תיאמר. אך שלושה מאפיינים של ההליך נוגעים דווקא בבעלי קהל, ואינם נוגעים באותה עוצמה באדם פרטי.
הראשון הוא הנראות. כתב תביעה הוא מסמך שמחזיר את הפרסום לשיח, לעיתים בהיקף גדול מזה שהיה לו מלכתחילה. התופעה מוכרת בשם אפקט סטרייסנד, ומי שהמותג האישי שלו הוא מקור הכנסתו נדרש לשקול אותה ברצינות. לעיתים היא מחיר שכדאי לשלם, שכן פרסום שלא נענה נתפס כמאושר; לעיתים היא מחיר גבוה מן התועלת.
השני הוא השתיקה. מרגע שההליך תלוי ועומד, כללי ה-sub judice מגבילים את מה שניתן לומר עליו בפומבי. עבור אדם שכל עיסוקו הוא לדבר אל קהל, זו מגבלה ממשית שנמשכת לאורך חודשים.
השלישי הוא שיקול הדעת ביחס למצטטים. כאשר פרסום מקורי מצוטט ומשותף על ידי אחרים, עולה השאלה אם לתבוע גם אותם. מבחינה משפטית, מי שהרחיב את התפוצה עשוי לשאת באחריות עצמאית; מבחינה מעשית, ריבוי נתבעים מסבך את ההליך, מרחיב את מעגל היריבות ולעיתים מזין את הסיפור. ההכרעה כאן פרטנית לחלוטין.
| המסלול | מתי מתאים | יתרון | חיסרון |
|---|---|---|---|
| פנייה מקדימה להסרה או להתנצלות | כשהפרסום עדיין חי, המפרסם מזוהה, והנזק המסחרי טרם התגבש | מהיר, שקט, לרוב הזול ביותר; התנצלות ותיקון הם שיקולים שהחוק מכיר בהם | אינו מחייב; סירוב עלול להשאיר אתכם עם פרסום שנשאר וזמן שאבד |
| מכתב התראה מטעם עורך דין | כשהפנייה הישירה נדחתה, או כשמדובר בבעל קהל שממשיך לפרסם | מסמן רצינות, מקבע את הטענות בכתב, ולעיתים מביא להסרה מיידית | עלול להיות מפורסם על ידי הצד השני ולהצית גל נוסף |
| הגשת תביעה | כשהפגיעה מתמשכת או חמורה, הראיות מתועדות, והנזק המסחרי ניתן לביסוס | הכרעה שיפוטית שמייצרת רישום פומבי מתקן; הרתעה כלפי הבאים | ממושך, חושף אתכם לחקירה נגדית, מגביל את שיח הרשת שלכם בזמן ההליך |
אין בטבלה הזו המלצה גורפת. יש מקרים שבהם דווקא ההליך הוא הצעד הנכון, ויש מקרים שבהם הסרה שקטה משיגה יותר. הכרעה נכונה נשענת על שקלול של חומרת הפרסום, זהות המפרסם, היקף התפוצה בפועל ומצב הראיות שבידיכם. אם קיבלתם דרישה שנועדה להשתיק שיח לגיטימי, ולא לתקן פגיעה אמיתית, זו סוגיה נפרדת בעלת דין משלה, וראו תביעת השתקה בלשון הרע.
כשהתוקף אנונימי, או כשהתוכן כבר הוסר אך ממשיך להופיע בתוצאות החיפוש, הזירה משתנה והכלים שונים: חשיפת מפרסם אנונימי היא הליך בפני עצמו, שבו חשיפת זהות מפרסם קודמת לכל דיון בעילה; הסרת תוכן מהפלטפורמה והסרת תוצאות חיפוש שליליות פועלות במסלולים נפרדים זה מזה; ולפלטפורמה שבה אירע הפרסום יש כללים משלה, כמפורט בעמוד על לשון הרע באינסטגרם.
יש שאלה על מקרה ספציפי? אפשר ליצור קשר עם משרד בן קרפל ושות' לבירור ראשוני של המצב ושל הראיות שבידיכם: 072-2221780.
שידול ללשון הרע: כשקראתם לעוקבים לפעול ולא פרסמתם בעצמכם
בקצרה: מי שקורא לעוקביו לפרסם, לדרג או להשמיץ עלול לחוב גם אם לא פרסם דבר בעצמו. סעיף 12 לפקודת הנזיקין מטיל אחריות על מי שמשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה לביצוע עוולה, ובית המשפט העליון קבע במפורש שאין דרישה שהמשדל עצמו יבצע עוולה. זו החשיפה שהכי מעט בעלי קהל מודעים לה, והיא אינה דורשת שתכתבו ולו מילה אחת על הנפגע.
נוסח הסעיף רחב. פקודת הנזיקין קובעת בסעיף 12, שכותרתו "אחריות של משתף ומשדל": "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם."
שבע חלופות פעולה בשורה אחת, וכל אחת מהן מתארת התנהגות מוכרת מהרשתות: מי שמייעץ לעוקביו כיצד לפגוע, מי שמסייע בהפצה, מי שמפתה בקריאה ישירה, ומי שמאשרר בדיעבד מעשה שנעשה בעקבותיו.
אחריות המפרסם מול אחריות המשדל, וזו ההבחנה שמחזיקה את כל הסעיף. אחריות המפרסם קמה מעצם הפרסום, ונבחנת בשאלות מה נכתב, על מי, ומי קרא. אחריות המשדל אינה נבחנת בתוכן שכתבתם, משום שלא כתבתם דבר; היא נבחנת בהנעה: מה גרמתם לאחרים לעשות, מה ידעתם על מעשה העוולה, והאם קיים קשר בין הקריאה שלכם לבין הפרסום שבא בעקבותיה. אלה שני מסלולי אחריות נפרדים, ואדם עשוי להימצא באחד מהם בלי להימצא בשני.
תחולת הסעיף על לשון הרע, ושלושת התנאים
תחולתו של סעיף 12 על עוולות שמקורן מחוץ לפקודה נקבעה בבית המשפט העליון. בע"א 3024/10, מיום 2 באפריל 2013, נכתב מפי השופטת א' חיות: "אין מניעה ליישם את הוראת סעיף 12 לפקודה גם על הסדרים משפטיים, נזיקיים באופיים, הקבועים מחוץ לפקודה כגון איסור לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים." באותה נשימה סויגה התחולה: לאורך השנים "לא נעשה שימוש תכוף מדי בהוראה זו", בפסיקה ניתן לה "בדרך כלל פירוש מצמצם", והודגש שהטלת אחריות מכוחה "צריך שתעשה באופן זהיר ומבוקר". זו הוראה חריגה, ולא כלל רגיל.
שלושת התנאים לאחריות כמשדל רוכזו בבית המשפט העליון בהחלטת רע"א 2030/22, מיום 31 באוגוסט 2022, מפי כבוד השופט י' כשר:
תרומה לביצוע מעשה עוולה על ידי המשודל, ולא לביצוע של מעשה מותר.
יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה. ובלשון בית המשפט העליון בע"א 3024/10, בציטוט מהלכה קודמת, "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך".
קשר סיבתי בין הוראת המשדל לבין העוולה שבוצעה.
הקביעה המרכזית: המשדל אינו צריך לעוול בעצמו
זהו הלב, וזו גם הנקודה שבה טעה בית משפט השלום באותו תיק. הטענה שהובאה לפני בית המשפט העליון הייתה שכדי להטיל אחריות על משדל יש להראות שהוא עצמו ביצע עוולה. התשובה הייתה חד-משמעית: "הקביעה כי לצורך קביעת אחריות כמשדל לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שומה על התובע להראות כי המשדל עצמו ביצע עוולה, אינה משקפת את הדין כפי שזה נקבע בפסיקתו של בית משפט זה." ובהמשך: פרשנות כזו "אינה עולה מנוסחו סעיף 12 עצמו, ובנוסף הינה למעשה מרוקנת אותו מתוכן", שכן אם המשדל ביצע עוולה בעצמו, אפשר להטיל עליו אחריות ישירה ואין צורך בסעיף 12 כלל.
הרקע העובדתי באותה החלטה הוא בדיוק התרחיש שמעסיק בעלי קהל. בעל דף מסחרי שמנה עשרות אלפי עוקבים פרסם, בתגובה לרשומה של אדם אחר, קריאה בזו הלשון: "תכנסו לדף של [...] ותפרגנו באיזה תגובה מהלב ואיזה כוכב בודד שידעו איזה נשמה טובה עומדת מאחורי האוכל שהיא מוכרת." הוא לא כתב מילה שלילית אחת על טיב המוצר. העוקבים כתבו. בקשת רשות הערעור נדחתה, ובית המשפט העליון הוסיף כי מעשיו הם מעשים שעוולה היא תוצאה טבעית שלהם.
מה נחשב קריאה לפעולה
ההבחנה המעשית אינה בין ניסוח מנומס לניסוח בוטה. הדוגמה שלמעלה מנוסחת בלשון מחמיאה ואירונית, ולא בגסות. מה שנבחן הוא ההנעה, ולא הנימוס. אלה הדפוסים שנכנסים לטווח הסיכון:
קריאה ישירה לדרג או להגיב: "תכנסו לדף שלו", "תעשו לו ביקורות", "תגידו לו מה אתם חושבים".
שיתוף קישור בצירוף קריאה: הפניה לעמוד עסקי או לחשבון פרטי יחד עם קריאה לפעול שם.
תיוג המוני של הנפגע בשרשור, כשהתיוג נועד להביא אליו קהל.
עידוד ותמיכה מראש, בדמות הבטחת גיבוי: הצהרה שמי שיפרסם יזכה לתמיכה או לחשיפה מצידכם.
אשרור בדיעבד, שהוא תמיכה שניתנת אחרי המעשה: החמאה פומבית לעוקבים שכבר פרסמו בעקבותיכם. חלופת האשרור מנויה בסעיף 12 במפורש, ולגביה נקבע בפסיקה שיש להראות שהמאשרר ידע שהמעשים מהווים עוולה, או שנטל על עצמו את הסיכון והאחריות לכך.
מה זה אומר לכם מעשית: אם עמדתכם היא שנעשה לכם עוול, אמרו זאת בגוף ראשון, על עצמכם, בלי להפנות את הקהל אל יעד. ההבדל בין "עברתי חוויה קשה עם ספק" לבין "לכו תספרו להם מה אתם חושבים" אינו הבדל של נימוס. זהו ההבדל בין אמירה לבין הנעה, והוא בדיוק ההבדל שסעיף 12 מדבר עליו.
שיתוף, ריטוויט ותגובה: מתי זה פרסום, והאם גודל הקהל משנה
בקצרה: שיתוף, ריטוויט או תגובה אינם העברה תמימה של דברי אחר. כשהם מרחיבים את תפוצת הפרסום, הם עשויים להיבחן כפרסום בפני עצמו. השאלה שמכריעה אינה רק מה נכתב, אלא כמה אנשים נחשפו לדברים בזכות המשתף, ולכן חשבון בעל קהל גדול נבחן אחרת מחשבון פרטי.
שאלת מעמדו המשפטי של שיתוף פוסט נדונה בפסיקה הישראלית, ויש לה עמוד ייעודי אצלנו: ראו אחריות על שיתוף פוסט. כאן אני מבקש לשאול שאלה אחרת, שאותו עמוד אינו שואל: האם גודל הקהל של המשתף משנה את הניתוח?
התשובה מתחילה בהגדרת הפרסום. סעיף 2(ב)(1) לחוק קובע כי רואים כפרסום אמירה "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". ההגדרה אינה מונה סף כמותי, ולכן שיתוף אחד אל עשרים חברים ושיתוף אחד אל מאתיים אלף עוקבים עונים שניהם על ההגדרה. ההיקף אינו רכיב בהגדרה; מבחינה מעשית הוא נכנס בשלב שבו נבחנים היסוד הנפשי והנזק, ושם ההפרש בין עשרים לבין מאתיים אלף הוא הפרש של ממש. זו הערכה מקצועית שלנו, ולא כלל שנקבע בפסיקה.
הקו המצמצם: מה בית המשפט העליון דווקא שלל
לפני שממשיכים, חשוב להציג גם את הצד השני של המטבע, שהוא לטובת מי שהגיב. בפסיקת בית המשפט העליון קיים קו ברור שמצמצם את תחולתו של סעיף 12. בע"א 2362/19, מיום 10 באפריל 2022, מצטט בית המשפט העליון הלכה קודמת שלו ומציין כי באותו עניין "נדחתה הטענה כי יש לראות את מי שהתייחס לפרסום המהווה לשון הרע כנכלל בגדר 'המשתף עצמו' או 'המשדל'"; ובהמשך אותה סקירה נכתב כי "הטלת אחריות כמשתף ומשדל על יסוד מתן ראיון או מתן תגובה לכתבה הכוללת לשון הרע, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודה, ונדרש כי מי שמשתף עצמו במעשה העוולה יגלה כוונה ולמצער מודעות לגבי המעשה".
מה זה אומר לכם בפועל. עצם ההתייחסות לפרסום פוגע, מתן תגובה או השתתפות בכתבה, אינם הופכים אתכם כשלעצמם ל"משתף עצמו" או ל"משדל". הרף שנדרש הוא כוונה, ולמצער מודעות, לביצוע העוולה. זו הגנה ממשית, ולא נחמה רטורית: היא ממקמת את קו הגבול לא בעצם ההשתתפות בשיח, אלא במצב הנפשי שלכם כלפי התוצאה. ומי שמבקש להטיל עליכם אחריות, נדרש להראות אותו.
אזור האפור: מתי הצטרפתם, ולא רק כמה הוספתם
הבחנה מועילה במיוחד מופיעה בע"א 3024/10, שם עמד בית המשפט העליון על כך שחלופות הפעולה שבסעיף 12, "המשתף עצמו, המסייע, המייעץ, המפתה, המצווה, המרשה והמאשר, נבדלות זו מזו במידת התרומה ובמידת ההשתתפות שלהן במעשה העוולה שביצע המעוול העיקרי, וכן הן נבדלות זו מזו ככל שהדבר נוגע לנקודת הזמן שבה הן מתרחשות". מי ששידל או פיתה פעל לפני ביצוע העוולה; מי ששיתף עצמו בשלב שבו המעשה "עומד להיעשות" פעל תוך כדי; ומי שאישר את המעשה לאחר שנעשה נכנס לקטגוריה שלישית, של אשרור בדיעבד.
התרגום לרשת החברתית ישיר. שיתוף פוסט קיים אינו שידול, משום שהעוולה כבר בוצעה; אך הוא עשוי להיכנס לחלופה של השתתפות או של אשרור, ולעניין אשרור נדרשת ידיעה שהמעשים מהווים עוולה או נטילת הסיכון לכך. בבחינת הקשר הסיבתי יש לכך משמעות נוספת: בפסיקה נקבע שדרישת הקשר הסיבתי, הנדרשת ככלל, מסויגת דווקא ביחס למי ששיתף עצמו במעשה בדיעבד או אישר אותו, להבדיל מנותן ההוראה.
הקו הדק ביותר עובר, אם כן, בין העברת דבריו של אחר לבין אימוצם. שיתוף יבש, בלי מילה משלכם, קרוב יותר לקצה ההעברה. שיתוף בצירוף "הנה, אמרתי לכם", אמוג'י מאשר או משפט שמוסיף פרשנות מרשיעה, מקרב אתכם לקצה האימוץ. תגובה קצרה בפוסט של אדם אחר עשויה להיבחן כפרסום עצמאי, משום שהיא נחשפת לכל קוראי הפוסט; היקף החשיפה שלה נגזר מהעמוד המארח, ולא רק מכם.
נקודה שראוי להכיר: החוק מונה, בסעיף 19, שיקולים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם לטובת הנתבע בבואו לפסוק, ובהם המצב שבו "לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך", וכן התנצלות, תיקון או הכחשה. אלה שיקולים לקולה, ולא הגנה שמוציאה מאחריות. ציון המקור מסייע; הוא אינו מחסן.
⚠️ אזהרת סיכון: הנחה רווחת שלפיה "שיתפתי בלי להוסיף מילה, ולכן אני מחוץ לתמונה" אינה עומדת במבחן. ככל שהקהל שלכם גדול יותר, כך התרומה שלכם לתפוצה גדולה יותר, וכך קשה יותר לטעון שלא ידעתם מה יקרה. מה זה אומר לכם מעשית: לפני שיתוף של תוכן שמאשים אדם מזוהה, שאלו את עצמכם אם הייתם מוכנים לכתוב את אותו תוכן בעצמכם. אם התשובה שלילית, השיתוף אינו פחות מסוכן מהכתיבה.
הגבול שכדאי להכיר: משפיען אינו כלי תקשורת
בקצרה: חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 11 משטר אחריות נפרד לפרסום באמצעי תקשורת, ומטיל אותו על מי שהביא את הדברים לאמצעי התקשורת, על העורך ועל מי שהחליט בפועל על הפרסום. חשבון אישי ברשת חברתית אינו נכנס אל המשטר הזה מאליו. זו הנקודה היחידה במאמר הזה שעשויה לפעול לטובת המפרסם, ולכן חשוב לתחום אותה במדויק.
לשון סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע היא: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת." המבנה הזה מניח ארגון: יש מי שמביא, יש מי שעורך, ויש מי שמחליט. חשבון של יוצר תוכן יחיד אינו בנוי כך, ואין בו הפרדה בין הכותב לעורך.
וכאן נדרשת כנות, ולא הבטחה: אין בידינו הלכה של בית המשפט העליון שקבעה במפורש איזה סטנדרט בדיקה חל על בעל קהל ברשת חברתית, ואיננו מציגים את הדברים ככאלה. מה שכן קיים הוא לשון החוק, שממנה עולה שמשטר סעיף 11 נכתב עבור אמצעי תקשורת מאורגן. המסקנה שלנו, שהצגתה כשיקול מקצועי ולא ככלל מוכרע, היא שאין להעתיק אל בעל קהל את דרישות בדיקת העובדות שהתפתחו סביב העיתונות המקצועית, אך גם אין להסיק מכך שהוא פטור מזהירות. השאלה מה קורה כשחשבון פרטי הופך לערוץ תוכן של ממש טרם התגבשה לכלל תשובה מסודרת, וכל תיק ייבחן לגופו.
מה כן מצופה מכם
היעדר סטנדרט עיתונאי אינו היעדר סטנדרט. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "נטל ההוכחה", קובע כי מי שהוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות שהחוק מונה לעניין תום לב, "ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. שלוש המילים המכריעות כאן הן "באותן נסיבות". הנסיבות שלכם כוללות את גודל הקהל, את מידת האמון שהוא רוחש לכם ואת מידת ההשפעה שאתם עצמכם מייחסים לעצמכם בפומבי.
בפועל, אחריות המפרסם מתורגמת כאן לשלוש התנהגויות, שהן מינימום סביר של בדיקת עובדות ולא תחקיר:
בדיקה בסיסית של הטענה לפני הפרסום: שיחה אחת, מסמך אחד, אימות אחד. לא תחקיר, אך גם לא אפס.
פנייה לתגובה של מי שאתם עומדים להאשים, ותיעוד הפנייה גם אם לא נענתה.
הפרדה ברורה בין השערה לבין עובדה בניסוח עצמו: מה ראיתם, מה נמסר לכם, ומה אתם משערים.
הגבול הזה אינו הגנה עצמאית, והוא אינו מייתר את שכבת ההגנות הכללית שהחוק מעמיד לנתבע. הוא משתנה אחד בתוך ניתוח רחב יותר. לצד ההפוך של אותו גבול, כלומר המשטר החל על מי שכן פועל ככלי תקשורת, ראו הגנה על עיתונאים וכלי תקשורת.
לפני שמפרסמים האשמה: מבחן ארבע השאלות
בקצרה: לפני שמפרסמים האשמה פומבית כדאי לעצור על ארבע שאלות: מה היקף הקהל שייחשף לה, האם מדובר בקביעה עובדתית שניתן לבסס, מה החשיפה לתביעה נגדית, ומה נשמר כראיה. ארבע השאלות אינן תחליף לייעוץ משפטי; הן מסננת שמסלקת את הפרסומים שאין להם ביסוס, לפני שהם יוצאים לאוויר.
התרחיש הזה חוזר על עצמו בגלים: יוצר תוכן מגלה שרעיון שלו, מוצר שלו או עבודה שלו הועתקו, וההנעה הראשונה היא לפרסם. ההנעה מובנת, ולעיתים היא גם מוצדקת. אך מרגע הפרסום, אתם עוברים מצד אחד של המתרס לצד השני, וכל מה שנכתב עד כאן על היקף ועל אחריות חל עליכם.
ארבע השאלות
מה גודל הקהל שלי, ומה זה עושה להיקף הפגיעה? אותה אמירה עצמה מייצרת נזק שונה לחלוטין כשהיא נאמרת לאלף אנשים וכשהיא נאמרת למאה אלף. שאלו את עצמכם לא רק אם הדברים נכונים, אלא מה הם יעשו כשיוכפלו במספר העוקבים שלכם.
האם זו קביעה עובדתית שאני יכול לבסס, או רושם? "הם העתיקו ממני" היא קביעה עובדתית. "הרגשתי שמשהו כאן דומה מדי" היא התרשמות. בין השתיים עומד תהליך שלם של איסוף ראיות. אם אין בידיכם מסמך, התכתבות או תיעוד שתומך בקביעה, נסחו את מה שיש לכם ולא את מה שאתם מאמינים בו.
מה החשיפה שלי לתביעה נגדית? מי שמפרסם האשמה חושף את עצמו לתביעה של המואשם, ולעיתים גם למכתב התראה שיגיע תוך ימים. בדקו מראש מי הצד השני, מה יכולתו לנהל הליך, והאם יש לכם אמצעים לעמוד בו.
מה שמרתי כראיה, ומתי? אותו פרוטוקול תיעוד שתואר למעלה חל גם עליכם, ובראי הפוך. שמרו את מה שהוביל אתכם למסקנה, את מועד גילויה ואת הפנייה שעשיתם לצד השני, אם עשיתם.
ציר הזמן
| מתי | מה עושים |
|---|---|
| לפני הפרסום | איסוף הראיות התומכות, פנייה לתגובה של הצד השני ותיעודה, ניסוח שמפריד בין עובדה להתרשמות |
| מיד אחרי הפרסום | שמירת גרסת הפרסום המקורית שלכם, תיעוד התגובות והשיתופים, הימנעות מהוספת אמירות חדשות בסערת הרגע |
| אם התקבל מכתב התראה | הימנעות מתגובה פומבית מיידית, שמירת כל החומרים כפי שהם, ופנייה לייעוץ לפני מענה |
הימנעו במיוחד משתי טעויות שאני רואה חוזרות: מחיקת הפרסום בלי לשמור עותק מלא שלו, ופרסום "הבהרה" שמוסיפה טענות חדשות במקום לצמצם. שתיהן מרעות את המצב הראייתי. השאלה מה קורה מרגע שהוגשה נגדכם תביעה, ואילו הגנות עומדות לנתבע לפי החוק, נדונה בהרחבה במדריך ההגנות לנתבע בלשון הרע.
תוכן ממומן וגילוי נאות: מה חושף אתכם כשהפרסום מסחרי
בקצרה: כשפרסום נעשה בתמורה, נוספת לו שכבת חשיפה: הקורא סבור שהוא קורא דעה עצמאית. אמירה שלילית על מתחרה במסגרת שיתוף פעולה בתשלום עשויה להיבחן אחרת מאותה אמירה בפרסום אישי, משום שההקשר המסחרי משפיע על אופן בחינת סבירות הפרסום ותום הלב.
הנקודה כאן אינה רגולטורית אלא ראייתית. כשמתברר בדיעבד שפרסום שנתפס כהמלצה אישית היה למעשה חלק מקמפיין בתשלום, משתנה האופן שבו נקרא אותו פרסום, ומשתנה גם האופן שבו ייבחן. הטענה "הבעתי את דעתי הכנה" נבחנת אחרת כשמתלווה אליה תמורה שלא נחשפה לקהל.
שלושה מצבים מייצרים את מרב החשיפה:
אמירה שלילית על מתחרה של המזמין. זהו המצב המסוכן ביותר, משום שמתקיים בו אינטרס כלכלי מובהק לפגוע.
הצגת חוות דעת כניטרלית כשהיא ממומנת. הפער בין מה שהקהל חשב שהוא קורא לבין מה שהיה, הוא בדיוק מה שמעניק לטענה משקל.
השוואה מסחרית שמבוססת על נתונים שלא בדקתם. קיבלתם מהמזמין נתון על מתחרה, פרסמתם אותו, והוא התברר כשגוי. האחריות אינה עוברת אליו רק משום שהוא סיפק את הנתון.
חשוב לסייג: אין באמור כאן קביעה בדבר חובה רגולטורית כלשהי בעניין סימון תוכן ממומן. גילוי נאות נדון כאן כשכבת חשיפה משפטית, ולא כחובה שבדין, וכל שאלה קונקרטית בעניין כללי הסימון החלים על פרסום שיווקי מחייבת בדיקה פרטנית ועדכנית.
מה זה אומר לכם מעשית: נהלו תיעוד מסודר של כל התקשרות מסחרית, כולל מה נמסר לכם, מי אישר את הנוסח, ומה סוכם לגבי אמירות על צדדים שלישיים. אם התבקשתם להשוות למתחרה, בקשו את מקור הנתון בכתב, ושמרו אותו.
המותג והסוכנות: חשיפה משפטית בשיווק משפיענים
בקצרה: כשמשפיען שגריר מסתבך בפרסום פוגעני, השאלה הראשונה של המותג היא מי חשוף. התשובה נגזרת מהחוזה: מי מפרסם בפועל, מי אישר את התוכן, האם קיים סעיף שיפוי, ומה נקבע לגבי הסרה מיידית. החשיפה אינה זהה בכל מבנה התקשרות, ולכן היא נקבעת ברובה עוד לפני שהמשבר קרה.
זהו המקטע שכמעט אינו קיים בשיח הישראלי, אף שהוא נוגע לכל מותג שמפעיל סוכנות משפיענים. חשוב להבהיר את גבולותיו: אין מדובר בהגנת לשון הרע, אלא במיפוי חשיפה חוזית ונזיקית של גורם שלישי שאינו זה שפרסם.
הציר הראשון הוא ההבחנה בין אחריות חוזית לאחריות בנזיקין. מי שפרסם הוא הנתבע הטבעי. אך מותג שהזמין את התוכן, אישר את הנוסח או סיפק את הנתונים שבבסיסו, עשוי למצוא עצמו במעגל היריבות מכוח מעורבותו בפועל ולא מכוח מעמדו הפורמלי. ההיגיון שנדון למעלה בהקשר סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בדבר מי שמייעץ, מסייע או מאשר, רלוונטי גם כאן.
הציר השני הוא החוזה עצמו. אלה הסעיפים שאני בודק ראשונים בכל התקשרות מהסוג הזה:
מי מפרסם בפועל ומחשבון מי. פרסום מחשבון המותג ופרסום מחשבון המשפיען מייצרים תמונות אחריות שונות.
מנגנון אישור תוכן. האם המותג מאשר נוסח מראש, ומה נשמר מהאישור הזה. אישור מתועד הוא נכס לשני הצדדים, וגם חשיפה לשניהם.
סעיף שיפוי, ולאיזה כיוון. מי נושא בהוצאות אם תוגש תביעה, והאם השיפוי חל גם על אמירות שהמשפיען הוסיף על דעת עצמו.
מנגנון הסרה מיידית. תוך כמה זמן מחויב המשפיען להסיר תוכן לבקשת המותג, ומה קורה אם סירב.
גילוי נאות כשכבת חשיפה, כמפורט למעלה, ולא כחובה שבדין.
הציר השלישי הוא מה עושים ב-72 השעות הראשונות של משבר. ראשית, תיעוד: שמרו את הפרסום, את התגובות ואת היקף התפוצה לפני שמשהו מוסר. שנית, בדיקת חוזה: מה בדיוק מאפשר לכם לדרוש, ומה אתם מחויבים לו. שלישית, הכרעה על מסר פומבי, שאינה מוכרעת מהבטן. הודעה מנוסחת בחיפזון היא לעיתים המסמך שיצוטט בכתב התביעה.
הסקירה שלמעלה היא מיפוי חשיפה, ואינה ניסוח חוזי. אין להסתמך עליה כתחליף לבדיקת ההסכם הקונקרטי שבידיכם.
פסיקת בית המשפט העליון: ההכרעות שכדאי להכיר
בקצרה: לא איתרנו הלכה של בית המשפט העליון שעוסקת ייחודית בבעלי קהל ברשתות החברתיות, והדין בתחום מתגבש בעיקר בערכאות הדיוניות. שתי ההכרעות שלהלן הן של בית המשפט העליון, שתיהן נקראו על ידינו במלואן מנוסח פסק הדין עצמו באתר בתי המשפט, ושתיהן נוגעות ישירות לשאלה מתי אדם חב על עוולה שאדם אחר ביצע.
| מספר ההליך | ערכאה · תאריך | ההרכב | מה נקבע, במשפט אחד | מקור |
|---|---|---|---|---|
| ע"א 3024/10 | בית המשפט העליון · 2.4.2013 | מפי השופטת א' חיות, בהסכמת השופטים ח' מלצר וע' פוגלמן | סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל גם על הסדרים נזיקיים שמחוץ לפקודה, ובכללם איסור לשון הרע, אך יש לפרשו בצמצום ולהחילו בזהירות; חלופות הסעיף נבדלות זו מזו בעיתוי ובמידת ההשתתפות | פסק הדין המלא |
| רע"א 2030/22 | בית המשפט העליון · 31.8.2022 | כב' השופט י' כשר | הדרישה שהמשדל עצמו יבצע עוולה "אינה משקפת את הדין"; אחריות כמשדל קמה בהתקיים תרומה לעוולה, מודעות וקשר סיבתי, ובקשת רשות הערעור נדחתה | ההחלטה המלאה |
איך לקרוא את הטבלה הזו, ומה אין בה. שתי השורות נבדקו מול נוסח פסק הדין המלא, ולא מול מקור שמצטט אותו. ההבחנה אינה טכנית: מקור שמצטט פסק דין מביא ממנו את מה שמשרת את טיעונו שלו, והרציו המלא עשוי לומר דבר מדויק יותר. משום כך בחרנו לרכז בטבלה שתי הכרעות של בית המשפט העליון בלבד, ולא רשימה ארוכה של פסקי דין מערכאות דיוניות שהיו מרחיבים את הטבלה אך לא את מידת הביטחון שאפשר לתלות בה. ע"א 3024/10 עצמו, יש לציין, אינו תיק לשון הרע; הוא נדרש לסעיף 12 בהקשר אחר, וקביעתו בדבר תחולת הסעיף על איסור לשון הרע נאמרה כחלק מהדיון הכללי בהוראה.
⚠️ אזהרת סיכון: אין להסיק תוצאה בתיק אחד מהשוואה לתיק אחר. הנסיבות משתנות מתיק לתיק, סעיף 12 מוחל בזהירות ובפירוש מצמצם, וקביעות של ערכאות דיוניות בתיקי משפיענים אינן מחייבות ערכאות מקבילות. הטבלה נועדה לעגן את המסגרת הנורמטיבית, ולא לחזות תוצאה.
מה זה אומר לכם מעשית: אם מישהו מציג בפניכם "פסיקה" בתחום, בקשו את מספר ההליך ואת הערכאה. פסק דין של בית משפט השלום, פסק דין של בית משפט מחוזי ופסק דין של בית המשפט העליון אינם בעלי אותו משקל, וההבדל הזה נעלם בדיוק כשלא נוקבים במספר.
שאלות ותשובות
האם משפיען אחראי אם רק קרא לעוקבים לדרג עסק בכוכב אחד, בלי לפרסם בעצמו?
כן, ייתכן. סעיף 12 לפקודת הנזיקין מטיל אחריות על מי שמשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה לביצוע עוולה, ובית המשפט העליון קבע ברע"א 2030/22 שהדרישה שהמשדל עצמו יבצע עוולה "אינה משקפת את הדין".
מה שנבחן אינו הניסוח אלא ההנעה והמודעות. שלושת התנאים הם תרומה לביצוע עוולה על ידי אחר, יסוד נפשי של מודעות למעשה העוולה, וקשר סיבתי בין ההוראה לבין העוולה. יחד עם זאת, סעיף 12 מוחל בזהירות ובפירוש מצמצם, ולכן אמירה כללית שאינה מכוונת לפגיעה אינה הופכת מאליה לשידול.
האם מספר העוקבים שלי משפיע על התיק?
הדין אינו קובע סף מספרי, ואיש אינו הופך אחראי יותר בחציית מספר עגול. מבחינה מעשית, לעומת זאת, גודל הקהל הוא נתון עובדתי שנוכח בתיק: כתובעים הוא מרחיב את היקף הפגיעה שיש לתעד ולהוכיח, וכנתבעים הוא חלק מהתשתית שממנה נלמדת המודעות לתוצאה הצפויה.
זו הערכה מקצועית שלנו, ולא כלל שנקבע בפסיקה, ואנו מציגים אותה ככזו. מה שכן נקבע הוא שהיסוד הנפשי של מודעות למעשה העוולה הוא תנאי הכרחי לאחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, וזו הנקודה שבה נתוני החשיפה בפועל הופכים רלוונטיים.
האם משפיען חייב לבדוק עובדות כמו עיתונאי לפני שהוא מפרסם?
אין הלכה של בית המשפט העליון שקבעה זאת במפורש, ואיננו יכולים להשיב בכן או בלא. מה שקיים הוא לשון החוק: סעיף 11 קובע משטר אחריות נפרד לפרסום באמצעי תקשורת, ומניח מבנה של מביא, עורך ומחליט, שאינו קיים בחשבון של יוצר תוכן יחיד.
הערכתנו המקצועית היא שאין להעתיק אל בעל קהל את דרישות בדיקת העובדות שהתפתחו סביב העיתונות המקצועית, אך גם אין להסיק מכך פטור מזהירות. סעיף 16 מתנה את חזקת תום הלב בכך שהפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", והנסיבות שלכם כוללות את היקף החשיפה שאתם מייצרים.
הפסדתי שיתוף פעולה מסחרי בעקבות הפרסום, אפשר לתבוע גם על זה?
הפגיעה המסחרית היא חלק מהפגיעה במשלח היד, שהיא אחת מחלופות ההגדרה בסעיף 1 לחוק. הקושי אינו בעצם קיומה אלא בהוכחת הקשר בינה לבין הפרסום, משום שמותגים כמעט לעולם אינם מנמקים ביטול בפרסום עצמו.
לכן ההצלחה נקבעת ברובה בשלב התיעוד: התכתבויות מלפני הפרסום ומאחריו, הצעות שלא הבשילו, ויומן פניות שמראה מגמה. מגמה מתועדת שווה יותר ממקרה בודד, ותיעוד שנעשה בזמן אמת שווה יותר משחזור.
הסטורי נעלם אחרי 24 שעות, איך מוכיחים שהיה?
באמצעות תיעוד שנעשה בזמן אמת: צילום מלא הכולל את שם החשבון ואת מועד הפרסום, הקלטת וידאו של הניווט אל הפרסום, רישום כתובת הפרסום ומועד הצפייה, ועדות של מי שראה. סטורי שנצפה ולא תועד הוא, מבחינה ראייתית, סטורי שלא היה.
משך החיים של סטורי עומד על כ-24 שעות ברוב הפלטפורמות, אך הוא פרמטר שנקבע על ידי הפלטפורמה ועשוי להשתנות. אל תתכננו לפי המספר; פעלו לפי הכלל שכל תיעוד נעשה תוך שעה מרגע הגילוי.
מותג או סוכנות: מה עושים כשמשפיען שאנחנו עובדים איתו הסתבך?
הצעד הראשון הוא תיעוד מלא של הפרסום, של התגובות ושל היקף התפוצה, לפני שמשהו מוסר. הצעד השני הוא קריאת החוזה: מי מפרסם בפועל, מי אישר את התוכן, האם יש סעיף שיפוי, ומה נקבע לגבי מנגנון הסרה.
רק אחריהם מגיעה ההכרעה על מסר פומבי. הודעה שנוסחה בחיפזון היא לעיתים המסמך שיצוטט בהמשך, ולכן כדאי לגבש אותה בייעוץ ולא בסערת הרגע.
האם שיתוף או ריטוויט של פוסט של מישהו אחר יכול להקים אחריות?
ייתכן, במיוחד כשהשיתוף מרחיב את התפוצה באופן משמעותי. הגדרת הפרסום בחוק אינה מונה סף כמותי, ולכן די בכך שהדברים הגיעו לאדם אחד זולת הנפגע; ההיקף נכנס לתמונה בשלב שבו נבחנים תום הלב, הסבירות והנזק.
ההבחנה המעשית היא בין העברה לבין אימוץ: שיתוף יבש קרוב לקצה אחד, שיתוף בצירוף פרשנות מרשיעה קרוב לשני. הסוגיה נדונה בהרחבה בעמוד הייעודי שלנו על שיתוף פוסט ברשת חברתית.
האם תגובה בפוסט של אחר נחשבת פרסום?
תגובה עשויה להיבחן כפרסום עצמאי. המבחן אינו אורך הטקסט אלא מי נחשף אליו בפועל, ובתגובה החשיפה נגזרת מהעמוד המארח ולא רק מכם.
מכאן נובעת מסקנה שאינה אינטואיטיבית: תגובה קצרה בפוסט ויראלי עשויה להגיע לקהל גדול בהרבה מפוסט עצמאי בחשבון שלכם. גם כאן, ההיקף בפועל הוא שקובע.
האם אפשר לתבוע את מי שרק ציטט או שיתף את הפרסום המקורי?
מבחינה משפטית, מי שהרחיב את תפוצת הפרסום עשוי לשאת באחריות עצמאית, ולכן התשובה אינה שלילית מראש. מבחינה מעשית, ההחלטה מורכבת יותר: ריבוי נתבעים מרחיב את מעגל היריבות, מאריך את ההליך ולעיתים מזין את הסיפור שביקשתם להשתיק.
החוק מונה בסעיף 19 שיקולים לטובת הנתבע, ובהם המצב שבו הפרסום לא היה אלא חזרה על מה שכבר נאמר תוך נקיבת המקור. זהו שיקול לקולה בפסיקת הסעד, ולא הגנה שמוציאה מאחריות.
כמה זמן יש לי להגיש תביעת לשון הרע?
המועד להגשת תביעה נקבע בדין ותלוי בעילה הקונקרטית ובנסיבות המקרה, ולכן יש לברר אותו פרטנית ומוקדם ככל האפשר. אין להסתמך על הערכה כללית בעניין הזה.
בפועל, יש שעון שני שרץ מהר בהרבה מהראשון: השעון הראייתי. הפרסום עלול להימחק תוך שעות, העדים שוכחים, וההשלכה המסחרית נעשית קשה יותר לשחזור ככל שחולף הזמן. גם מי ששוקל להמתין בהחלטה על תביעה נדרש לתעד עכשיו.
פרסמתי האשמה ואני חושש מתביעה נגדית, מה עושים עכשיו?
ראשית, הימנעו מתגובה פומבית נוספת. פרסום "הבהרה" שמוסיף טענות חדשות הוא הטעות השכיחה ביותר, והוא מרחיב את החשיפה במקום לצמצם אותה. שנית, שמרו את כל החומרים כפי שהם, כולל את הפרסום שלכם ואת התגובות אליו, בלי למחוק דבר.
לאחר מכן, העבירו את ארבע השאלות שבמאמר הזה על מה שפרסמתם: מה היה היקף הקהל, האם זו קביעה עובדתית שאתם יכולים לבסס, מה החשיפה שלכם, ומה תיעדתם. התשובות לארבע האלה הן גם החומר שעורך דין יבקש בפגישה הראשונה.
האם ההקשר המסחרי של פוסט משנה את החשיפה שלי?
כן, ההקשר המסחרי עשוי להשפיע על אופן בחינת סבירות הפרסום ותום הלב. אמירה שלילית על מתחרה, שנאמרת במסגרת שיתוף פעולה בתשלום, נקראת אחרת מאותה אמירה בפרסום אישי, משום שמתלווה אליה אינטרס כלכלי.
אין באמור קביעה בדבר חובה רגולטורית כלשהי בעניין סימון תוכן ממומן. הנקודה כאן היא ראייתית: הפער בין מה שהקהל סבר שהוא קורא לבין מה שהיה בפועל הוא שמעניק לטענה משקל.
ליווי משפטי לנפגעי לשון הרע ברשת
בקצרה: משרד בן קרפל ושות' מתמחה בדיני לשון הרע ובהגנת הפרטיות, ומייצג נפגעי פרסומים ברשתות החברתיות מול מפרסמים, מול פלטפורמות ומול גורמים אנונימיים. הליווי מתחיל, כמעט תמיד, בשאלה מה קיים בידיכם כראיה, ורק אחריה בשאלה איזה מסלול פעולה נכון לכם.
התחום הזה הוא ליבת עיסוקו של המשרד ולא תחום נלווה. עו"ד בן קרפל הוא יו"ר ועדת לשון הרע של מחוז חיפה, לשכת עורכי הדין, וחבר בוועדת לשון הרע הארצית; שני עורכי הדין במשרד הם חברי לשכת עורכי הדין בישראל. המשרד נכלל בדירוגי DUNS 100 ו-BDI Code בתחום לשון הרע.
מניסיוני בייצוג נפגעי לשון הרע ברשת, שני הגורמים שמשפיעים על התוצאה יותר מכל הם מהירות התיעוד ודיוק הניסוח של הטענה. תיק שמגיע אליי עם צילומים מלאים, כתובות פרסום ותיעוד של ההשלכה המסחרית נמצא בעמדה שונה לחלוטין מתיק שמגיע עם זיכרון ותסכול. זהו אחד הדפוסים החוזרים שאני נתקל בהם, והוא הסיבה שהמאמר הזה מקדיש למקטע הראיות מקום נרחב כל כך.
אזורי פעילות: המשרד ממוקם בקיסריה ומייצג לקוחות מכל רחבי הארץ, בהליכים המתנהלים בבתי משפט השלום והמחוזיים בכל המחוזות. פגישות ייעוץ ראשונות מתקיימות גם מרחוק, מה שרלוונטי במיוחד בתיקי רשת שבהם החומר כולו דיגיטלי.
לפנייה ולתיאום ייעוץ:
| כתובת | רח' האשל 5, פארק העסקים והתעשייה הדרומי, קיסריה |
| טלפון | 072-2221780 |
| דוא"ל | office@karpel-lawoffice.co.il |
| שעות מענה | ימים א' עד ה', 09:00 עד 18:30 |
מי שמחפש עורך דין לשון הרע לצורך תביעת דיבה או להתגוננות מפניה ימצא פירוט על תחומי הייצוג בעמוד ייצוג בתביעות לשון הרע.
סיכום: היקף התפוצה כמשתנה, והצעד הבא
הרעיון שמחזיק את שני חצאיו של המאמר הזה הוא אחד: היקף התפוצה אינו נתון שיווקי בלבד, והוא נוכח בשני הכיוונים. כשבעל קהל נפגע, ההיקף מרחיב את הפגיעה בשמו הטוב ובמשלח ידו, ומחייב אותו לתעד את התוצאה המסחרית ולא רק את הפרסום. כשבעל קהל מפרסם, אותו היקף הופך לחלק מהתשתית העובדתית שממנה נלמדת המודעות שלו לתוצאה. הקביעה החדה ביותר בתחום היא של בית המשפט העליון: אחריות כמשדל לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין אינה מותנית בכך שהמשדל ביצע עוולה בעצמו, ולכן קריאה לעוקבים לפעול עלולה להקים חבות גם בלי שפרסמתם מילה. ולצד זאת, אותה הוראה מוחלת בזהירות ובפירוש מצמצם, וסביב שאלת סטנדרט הבדיקה החל על בעל קהל טרם התגבשה הלכה.
הצעד המעשי הראשון זהה בשני הצדדים, ואינו משפטי: תיעוד. בין אם נפגעתם ובין אם אתם חוששים ממה שפרסמתם, שמרו עכשיו את מה שקיים, לפני שהוא נעלם. הצעד השני הוא בירור פרטני, שכן הכרעה נכונה בתחום הזה נגזרת מנסיבות המקרה ומהראיות שבידיכם, ולא מכלל אצבע.
לתיאום ייעוץ ראשוני עם משרד בן קרפל ושות': 072-2221780 · office@karpel-lawoffice.co.il
עודכן לאחרונה: 2026-08-27
למאמר נוסף בנושא : הגנה על אנשי ציבור, נבחרי ציבור וידוענים שנתבעו בלשון הרע
הבהרה משפטית: המידע במאמר זה מהווה סקירה כללית בלבד ואינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני. כל מקרה ייחודי ודורש בחינה פרטנית של נסיבותיו. אין באמור לעיל משום הבטחה לתוצאה משפטית כלשהי. לקבלת ייעוץ מקצועי יש לפנות לעורך דין המתמחה בתחום.
