במסגרת פורום באתר אינטרנטי פורסמו הודעות אנונימות לגבי מר רמי מור (להלן:"המבקש") . המבקש היה סבור כי הודעות אלו מוציאות דיבתו רעה וביקש להגיש בגינן תביעת דיבה לפי החוק (למידע נוסף על החוק קראו על - חוק איסור לשון הרע). הבעיה הייתה שהמבקש לא ידע את זהות האדם שפרסם את אותן הודעות אנונימיות. לכן, המבקש פתח בהליכים כנגד חברת ברק (להלן: "המשיבה" ) שהיא ספקית הגישה לאינטרנט, ודרש כי זו תגלה את הנתונים שברשותה (פרטי כתובת ה – IP ) אשר יאפשרו לחשוף את זהות האנשים שהוציאו דיבתו של המבקש רעה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, בדונו בבקשות רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה, קבע כי דרישה זו בדין יסודה והתווה לעניין זה אמות מידה מנחות. עם זאת החליט בית-המשפט המחוזי לייחס לפסיקתו תוקף פרוספקטיבי ולא להחילה על עניינו של המבקש. כאשר הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון אשר נדונה כערעור.
השאלה המשפטית הייתה: האם ניתן לתת צו המורה על חשיפת זהותו של משתמש אנונימי באינטרנט?
ביה"מש העליון פסק ברוב דעות כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, ואין "להמציא" מסגרת כזו "בחקיקה שיפוטית":
מאז ועד היום, הלכת רמי מור עומדת בתוקפה ופורמאלית אין אפשרות לחשוף פרטי גולשים אנונימיים. המחוקק עדיין לא ראה לנכון להתייחס לאמירות בית-המשפט העליון לחוקק חוק שמסדיר את חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט .
לקריאת פסק הדין - רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי