כל מי שהיה פעם בסיטואציה בה גילה שהכפישו את שמו, את המקצועיות שלו ואת יושרו על לא עוול בכפו, ביחוד כשעל אלה נשענת פרנסתו, מכיר את ההרגשה הנוראה של הקרקע הנשמטת מתחת לרגליו ואת חוסר האונים המתלווה לכך. למי שמוצא את עצמו במצב כזה אני ממליצה בחום לפנות לעו״ד בן קרפל. המקצועיות שלו, הנסיון, העצות החכמות, הניהול השקט והחלק של התיק ומעל הכל הידיעה שיש לי על מי לסמוך אפשרו לי להמשיך בשגרת יומי לאורך כל המשפט עד לתוצאה המוצלחת. תודה רבה לך בן!
בקשה לצווי מניעה בתביעות לשון הרע:
בתקופה האחרונה אנו עדים למספר רב של פרשיות אשר תופסות כותרות עוד בטרם המעורבים ו/או החשודים בהן מקבלים את יומם בבית המשפט ובמקרים מסוימים אף כאשר אותם מעורבים כלל לא מגיעים לפתחו של בית המשפט בשל העובדה כי לא מוגשת כל תביעת לשון הרע (תביעת דיבה) ו/או כתב אישום בעניינם. הבולטות שבפרשיות שהגיעו לכותרות הינן פרשת הכתב עמנואל רוזן ובולטת אף יותר, פרשת הזמר אייל גולן והקטינות.
כבר בפתח הדברים ראוי להבהיר כי, בשתי פרשיות אלו, בסופו של יום, נכון למועד כתיבת שורות אלה, לא הוגש כל כתב אישום כנגד החשודים. אולם, הפארסה התקשורתית להן זכו פרשיות אלה היכו גלים מעל כל עיתון ובכל מדיה תקשורתית אפשרית, בין אם באתרי החדשות ובין אם מעל לדפי הפייסבוק השונים. דינם, גורלם, ושמם הטוב של המעורבים בפרשיה נחרץ על ידי התקשורת וכלל הציבור עוד בטרם נשמעה תגובתם ועוד בטרם הובררו החשדות נגדם ו/או הבשילו לכדי כתב אישום.
פרשיות אלו הינן אך בבחינת דוגמה להתנהלות קבועה החוזרת על עצמה בכל פעם שבו נקשר שמה של אישיות מפורסמת, בין אם ציבורית ובין אם פרטית, לפרשיה כזו או אחרת אשר יש בה כדי ליצור כותרות עסיסיות ומפוצצות כדי למשוך את תשומת ליבו של הציבור הרחב.
השאלה שלא מעניינת אף אחד - כיצד ניתן למנוע את הפרסומים הדיבתיים:
דוגמה מובהקת וטרייה הממחישה את הדיון סביב שאלה זו ניתן לראות, מהפרשיה אליה נקשר שמו של הזמר אייל גולן. עת נחשפה הפרשה לתקשורת, הוטל באופן מיידי צו איסור פרסום על שמו של אותו זמר מפורסם וזאת, כדי למנוע פגיעה ו/או חשיפתו לציבור עוד בטרם נתבררו כנגדו החשדות במשטרה.
אולם, יומיים לאחר מכן, החליט בלוגר ידוע, על דעת עצמו יש לומר, לחשוף ולפרסם את שמו של הזמר למרות ועל אף צו איסור הפרסום שניתן בעניינו. המהירות שבה התפשטה חשיפתו של הבלוגר את שמו של האישיות המפורסמת הייתה כמהירות הברק בגבולות המדינה ואף מחוצה לה.
כידוע לכל וכפי שנתבררו הדברים במהלך חקירות שביצעה המשטרה, מידת מעורבותו של הזמר בפרשיה קטנה והאוויר בבלון שנופח על ידי כותרות העיתונים ומעל דפי האינטרנט החל מתנדף אט אט. דבר אחד לא התנדף ונשאר עומד בעינו והוא - הנזק שנגרם לשמו הטוב של הזמר המפורסם בשל חשיפת שמו לציבור על אף ולמרות צו איסור הפרסום שניתן כאמור.
כבר דווח בתקשורת כי, הזמר המפורסם החל בהליכים משפטיים אל מול הבלוגר שחשף את שמו לאור העובדה כי זה האחרון חשף את שמו למרות צו איסור הפרסום, אולם את הנזק בשל הפרסום, הזמר המפורסם כבר ספג ואת הנעשה כבר לא ניתן להשיב - הזכות לשם טוב של הזמר.
צווים זמניים בתביעת לשון הרע:
סעד זמני הוא סעד שמקבל בעל דין, עוד במהלך ניהול ההליך המשפטי בעניינו, ובטרם הגיע בית המשפט להכרעה. מטרת מתן סעד זה הינה להבטיח התנהלות תקינה של ההליך המשפטי ושל התממשות פסק הדין העתיד להינתן בתיק. הגדרה זו של הסעד הזמני מצויה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). כל סעד מהסעדים שהוזכרו לעיל יכול להתקבל כסעד זמני. ככלל, בית המשפט מוסמך לתת כל סעד זמני שנראה לו ראוי, נכון וצודק בנסיבות המקרה.
הצווים הרלוונטיים יותר כסעדים זמניים בתביעת לשון הרע הם:
צו מניעה: מדובר בסעד זמני האוסר על מפרסם לפרסם את פרסום הדבר שיש בו לשון הרע או הוצאת דיבה. וכן צו המורה למפרסם להימנע מלפרסם את הפרסום שוב וכיוצא באלו.
צו עשה: מדובר בסעד זמני המורה למפרסם לפרסם התנצלות והכחשה לפרסום הקודם, לחילופין צו המצווה על המפרסם להסיר את הפרסום מאתר אינטרנט; צו הפוקד על המפרסם לאסוף את כל העלונים שמכילים את דבר לשון הרע. קיימים כמובן סעדים זמנים נוספים.
חופש הביטוי אל מול הזכות לשם הטוב - התנגשות הטיטאנים:
כפי שהובהר לעיל, אדם המבקש לעצור פרסום דברי לשון הרע אודותיו ו/או לחילופין להורות לאותו אדם להוריד באופן מיידי דברי פרסום שפורסמו על ידו, אשר יש בהם דברי לשון הרע אודותיו, יכול לפנות לבית המשפט ולבקש סעד זמני בדרך של צו מניעה ו/או צו עשה, בהתאמה.
לכאורה, הדבר נראה פשוט, ברור וקל - אדם נתקל בפרסום דברים אודותיו אשר יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב, או שיש בהם כדי להוציא לשון הרע אודותיו, אותו אדם פונה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה/ צו עשה כדי לעצור פרסומם של הוצאת דיבה ולשון הרע, עד לבירור העובדות כפי שהם לאשורן עד לבירור בבית משפט, אשר יבחן האם בפרסום הדברים יש אמת ו/או חשיבות ציבורית אחרת או שמא מדובר בדברי לשון הרע כעולה מהגדרתם בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
עמדת בתי המשפט בעניין זה כלל אינה פשוטה ואף למותר לציין מורכבת עד מאוד. ההלכה המנחה בעניין זה כפי שיצאה מפיו של השופט בדימוס אהרון ברק, הינה הלכת אבנרי[1].
בפסק דינו קבע השופט ברק את הדברים הבאים:
"מתן ציווי לשעה (סעד זמני י.ע.) יהא ראוי לאחר שהאחריות תוכרע, ולא טרם הכרעת האחריות בלשון הרע וקובע כי, "מניעה מוקדמת של פרסום אינפורמציה בעיתון או בדרך אחרת תפגע קשות בחופש העיתונות". כבוד השופט ברק הוסיף וציין כי, הפרט שהוא מושא הדברים הקשים יפגע מכך אך זהו מחיר הדמוקרטיה. לא ניתן בדרך של צווי מניעה או המרצות פתיחה לברר את כל האמת ועל כן צווים לשעה יסכלו את חופש העיתונות ואת אינטרס זרימת המידע. עם זאת, ציין ברק בפסק דינו, כי ישנם מקרים שבהם מוצדק יהא ליתן ציווים לשעה, לדוגמה מקום בו הגנת הנתבע מושתת על אדני סרק, או מקום בו חפצים להגן על אינטרס חשוב כגון חופש הביטוי, בטחון המדינה וכדומה.
השופט ברק דן ארוכות בהתנגשות האינטרסים של הצדדים עת מבוקש סעד זמני על ידי מי מהם ועל החובה המוטלת על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים.
הזכות לשם הטוב:
האינטרס האחד, שיש לקחתו בחשבון באיזון, הוא הערך של אדם לשמו הטוב. ערך זה מורכב הוא ומקיף. הוא כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד האישי, לגאווה אישית, ולהכרה אישית בין בני אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם של הסובבים אותו. כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי, "לשון הרע הורגת" וכי, כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא, איפוא, כי, תפיסתנו הינה כי "טוב שם משמן טוב[2]". עוד נאמר במקורותינו כי, "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד[3]". גם בתרבות המודרנית הכללית, אשר אנו חלק ממנה, תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי.
חופש הביטוי:
אל מול הזכות לשם טוב עומד האינטרס השני, שיש לקחתו בחשבון באיזון המשפטי, והוא הערך של חופש הביטוי. חירות זו הוכרה, בשורה ארוכה של פסקי דין, כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל. הטעם העומד ביסוד חופש זה הוא מורכב. הוא בא לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, הוא נועד לסייע בחשיפת האמת, הוא בא להבטיח קיום חילופי דעות, החיוניים למשטר דמוקרטי וכפי שהתנסח לעניין זה השופט אגרנט בפרשת מדינת ישראל נ' בן משה[4], כי חופש הביטוי הינו "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה שלנו. וכי זכות זו נתפסת כ"זכות עילאית[5]" בעלת "מעמד - על משפטי[6]".
כפי שציינתי לעיל, השופט ברק מציף את ההתנגשות בין האינטרסים הנ"ל באומרו כי, "אכן, בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי, קיים מתח בלתי פוסק. כאשר הפרסום פוגע בשמו הטוב של אדם, יש להכריע באשר לערך אשר ידו תהא על העליונה. יש ליתן משקל לערכים השונים, ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך".
שיטת האיזון על פי השופט אהרון ברק:
הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו. משקלה ניכר, כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע, ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב. כל עוד הפרסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש. מכאן, שאין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה (סעד זמני י.ע.) ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. אכן, קיים הבדל מהותי בין השלב בו הוכרעה אחריותו של המפרסם, לבין השלב בו טרם הוכרעה אחריותו. כאשר הוכרעה שאלת האחריות, נחלש משקלו של האינטרס לחופש הביטוי לאור הפגיעה המוכחת באינטרס לשם הטוב. משנקבעה האחריות, נקבעה האמת ונקבע השקר - במסגרת היחסיות המאפיין את כל ההליך השיפוטי - גובר האינטרס הציבורי להגן על שמו הטוב של אדם בפני דברי שקר, על פני האינטרס של חופש הביטוי.
פרסום אשר בית משפט קבע לגביו כי דבר שקר הוא ולדוברו אין כל הגנה בפני אחריות, אין בו כדי לקדם את החיפוש אחר האמת. החלפה חופשית של דעות נפגעת לרוב אם השקפות הציבור מתבססות על מידע בלתי נכון. אין בונים חברה ומשטר על אדני שקר. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים.
לעומת זאת, הגישה שונה לחלוטין מקום שאחריות המפרסם טרם הוכרעה, ועל פני הדברים יש לו למפרסם הגנה טובה. בנסיבות אלה, יש ליתן את מלוא המשקל לערך בדבר חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הערך של השם הטוב. מתן ציווי לשעה (סעד זמני י.ע.) בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת של חופש הביטוי, ומכך יש להימנע ככל האפשר. פתיחת פתח רחב למתן צו לשעה כנגד פרסום, תפגע בחופש הביטוי. הוא עשוי לשבש לחלוטין את חופש העיתונות, הוא עשוי לפגוע קשות בחופש לפרסם ספרים ומאמרים ולהציג הצגות וסרטים. מטבע הדברים, הליכי ביניים אינם מאפשרים הצגה מלאה של התשתית העובדתית, הם נעשים תחת לחץ הנסיבות. אין אפשרות להבחין ולהפריד בין אסור ומותר. כל אלה יוצרים מסגרת שאינה מתאימה לשיטת משפט הנותנת משקל נכבד לחופש הביטוי. אמת הדבר, צמצום האפשרות לקבל ציווי לשעה עשוי לפגוע קשות בנתבע. זהו המחיר המתבקש לשם שמירה על חופש הביטוי, בנסיבות בהן טרם הוכרעה האחריות ללשון הרע. בהימנעות ממתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע בטרם הוכרעה שאלת האחריות, ניתן הביטוי לאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב בשיטתנו המשפטית. איזון זה מעניק את מלוא הסעדים לנפגע מקום שנקבעה אחריותו של המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר השם הטוב על העליונה. איזון זה מעניק את מלוא התוקף לחופש הביטוי כל עוד לא נקבע אחריות המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר חופש הביטוי על העליונה. זהו הביטוי המוחשי לחשיבותו של הערך בדבר חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית.
ואולם, אין לעבור מקיצוניות לקיצוניות. איני סבור כי לעולם אין ליתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע. יש להתחשב בטיב הגנתו של הנתבע, אם אין היא מבוססת על אדני סרק. יש גם מקום לשקול את טיב הפרסום, אם הוא עוסק בעניין ציבורי בו מעורבים נושאי משרות ציבוריות, או שהוא עוסק בעניין פרטי שאין לציבור כל עניין בו. אכן, מקובל עלי כי בדרך כלל מניעה עדיפה על ריפוי אך, קיימים מצבים בהם עקרון זה חייב לסגת כנגד אינטרס ציבורי עדיף ממנו. לעיתים יש בכוחו של אינטרס זה להצדיק מתן ציווי לשעה.
מהשיטה אל המציאות:
מפורטת, רחבה ושאפתנית ככל שתהיה שיטת האיזון של כבוד השופט בדימוס אהרון ברק הרי שהיא חסרה נתון עובדתי אחד אשר יש בו ואף ראוי שיהיה בו כדי לשנותה על פיה ואולי אף לאיין שיטה זו. הנתון העובדתי עליו מדבר כותב שורות אלו הינו - מהפיכת האינטרנט כפי שחוותה אותה האנושות כולה בתחילת שנות התשעים, כשלוש שנים לאחר כתיבת פסק הדין על יד השופט ברק בפרשת אבנרי.
שיטת האיזון של ברק, כפי שהובאה לעיל בזעיר אנפין, אינה מתאימה ולא הייתה יכולה להתאים את אופי התנהלות הדברים כפי שאנו חווים אותם כיום, כציבור וכאזרחים ובאופן שבו נחשפים ועוברים מידעים, ידיעות ופרסומים, בין אם יש בהם אמיתות, חצאי אמיתות ובין אם לאו, ממקור אחד למשנהו, מפה לאוזן, ממחשב למחשב ומסמארט-פון לסמארט-פון.
ההלכה המיושמת כיום בבתי המשפט הינה בעיקרה נשענת על הלכת אבנרי, צווי מניעה ו/או צווי שעה ניתנים במשורה, כאשר רוב רובן של הבקשות המוגשות לפתחם של הערכאות השונות נדחות על ידי השופטים תוך הישענותם ועיגון החלטותיהם על בסיס שיטת האיזון כפי שהובאה בפרשת אבנרי, חופש הביטוי של הפרט יוצא כאשר ידו על העליונה אל מול הזכות לשם הטוב של הפרט מנגד. דחיית צווי מניעה ובקשות למניעת פרסומים, הפסקתם, הסרתם לאלתר וכיו"ב נדחות חדשות לבקרים על ידי החלטות שיפוטיות אשר לשונן: "לא הוכח כי יש ממש בבקשתו של מבקש הסעד הזמני"; "לא מצאתי האמור בפרסום כדי לחייב הוצאת הצו כמבוקש" ועוד רבות אחרות הנשענות כאמור, על מאזן האינטרסים כפי שנכון והולם היה לבצע איזון זה עובר לשנות ה-90!
רוחות של שינוי:
לאחרונה, אנו עדים לסנוניות ראשונות של החלטות אמיצות המעניקות ציוויי שעה (צווים זמניים) כמבוקש על ידי צד אשר שמו הטוב נפגע באופן כזה אשר יהיה קשה ביותר עד כדי בלתי אפשרי לפצותו בגין הנזק שייגרם בשל אותם פרסומים פוגעניים ומבזים נשוא הסכסוך בין הצדדים.
נראה כי, הגיעה השעה והעת כי, בית המשפט העליון יאמץ גישה חדשה ו/או ימצא לנכון "לעדכן" את שיטת האיזון של כבוד השופט בדימוס, אהרון ברק, בהלכת אבנרי ויתאימה לרוח התקופה בה אנו חיים, בשכלול התפתחות הטכנולוגיה, ובהתחשבות בזמינות המידע, הנגישות למידע ויתר ההשלכות הנגזרות מכך.
הגיע העת לשנות דפוסי חשיבה לאור העובדה כי נגישות למידע ולחופש לביטוי יותר ממה שמצוי ומתאפשר כיום, מעלה החשש שמא הדבר יתהפך עלינו כחרב פיפיות ויזיק לנו כחברה מתוקנת כאשר כל אימרה, שמועה, חשד ו/או כותרת עסיסית ומושכת תקבל הגנה וגושפנקא לפרסום והכל בשם האינטרס לחופש הביטוי תוך אפשרות סבירה בהחלט להוצאת לשון הרע שתפגע בשמו הטוב של אותו אדם.
לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין לשון הרע ללא התחייבות צור קשר עם משרדנו: 072-2221780
[1] ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989).
[2] קהלת ז',א'.
[3] הרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז'.
[4] ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ. בן משה, פ"ד כב(437 ,427 (2).
[5] בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ. שר הפנים, פ"ד ז 871, שם בעמוד 878.
[6] השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ. חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(295 ,281 (2).