close

שיימינג לתובעים הממשים את זכות התביעה

שיימינג לתובעים הממשים את זכות התביעה

תבעת? הושפלת: על שיימינג לתובעים על עצם ניצול זכויות תביעה.


החקיקה הישראלית ערכה, לפני זמן רב יש לציין, איזונים נדרשים בין הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות, לבין חירות הביטוי; ולא בכדי. שגרת החיים בשדה הדמוקרטי, המקדש את זכויות הפרט, מכילה מתחים מובנים וטבעיים. כך, מקום בו לאדם נתונה זכות להתבטא, מצופה (לכאורה) כי כל ביטוי יהא מותר, וכך וודאי היה קורה אלמלא הזכות לשם טוב המשרטטת גבולות, הגם שאינם ברורים לגמריי, להיקף ההגנה על הזכות לחופש ביטוי.


להוציא את הזכות הטבעית לחיים, אין כל זכות מוחלטת; כלל הזכויות זוכות להיקף הגנה מסויים ומשתנה. יוצא איפוא, כי היקף ההגנה על הזכויות הוא למעשה הממד ה"ערכי" בתוך מלאכת האיזון המורכבת. כך למשל, בארה"ב, חופש הביטוי משמש כערך חוקתי עליון, שההגנה עליו חשובה ביותר וכן, בהגדרה, חשובה יותר מההגנה על הזכות לשם טוב. לכן, מי שיבקש לתבוע בגין הוצאת לשון הרע יעמוד בפני מחסומים מורכבים ביותר, שכן בעצם הגשת תביעת דיבה, מבקש הוא לפגוע בזכותו של אחר לחופש ביטוי.


בישראל, בית-המחוקקים ובתי-המשפט ערכו איזונים שונים ומגוונים בין הזכויות הללו; בשפה פשוטה, להלכה, נקבע כי הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי הן שוות מעמד, ובהתאם לנסיבות של כל סיטואציה, יערך איזון ספציפי. אך בפועל, וזו דעתי האישית, חוק איסור לשון הרע נוטה בצורה חד משמעית לכיוון ההגנה על שמו הטוב של אדם, וזאת על חשבון הזכות לחופש ביטוי.

הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי הן שוות מעמד, ובהתאם לנסיבות של כל סיטואציה, יערך איזון ספציפי. אך בפועל, וזו דעתי האישית, חוק איסור לשון הרע נוטה בצורה חד משמעית לכיוון ההגנה על שמו הטוב של אדם, וזאת על חשבון הזכות לחופש ביטוי.



כיצד בא הדבר לידי ביטוי? פשוט מאוד. הוכחת עילת תביעת לשון הרע,  כנדרש לפי החוק, פשוטה בהרבה מאשר ההתגוננות מפני תביעה על הוצאת לשון הרע. ובשפה פשוטה עוד יותר, במידה ונאמרו אודותיך דברים שעלולים, מבחינה אובייקטיבית להשפילך, ברוב המקרים נתונה לך זכות להגיש תביעה על הוצאת דיבה.

ואז עולה שוב השאלה, ומה עם הזכות לחופש ביטוי? חשובה ביותר, אך בכל הנוגע ליחסים שבין אדם לחברו, וזה המצב בשטח ברוב המערכות הנסיבתיות, החוק הישראלי לא מוכן לסבול ביטויים שעלולים להוציא דיבתו של אדם, ויעניק תרופה למי ששמו הטוב נפגע.


האם מדובר באיזון ראוי? מדובר בעניין לויכוח, ובוודאי שאין רק גישה אחת ראויה. אך הדבר שלא נתון לויכוח, הוא כי חוק איסור לשון הרע מקנה זכות להגשת תביעת לשון הרע ללא הוכחת נזק ובמידה שנגרם נזק אף תביעה עם רכיב של נזק, למי ששמו עלול להיפגע כתוצאה מהוצאת דיבה ופרסום דברי לשון הרע.


עד לזמן האחרון, על זכות התביעה לפי חוק איסור לשון הרע, שלעיתים שווה לא מעט כסף לנפגע, המון אנשים כלל לא שמעו. אך העידן המודרני, ובעיקר הרשתות החברתיות, הביא עמו נגישות מדהימה למידע; וכיום, יותר ויותר אנשים משכילים להבין: הושפלת? הושמצת? נפלת קורבן לשיימינג? מגיע לך פיצוי הולם. כך קובע החוק, וכך יישמו את החוק בתי-המשפט. וממה נפשי? הבעיה מתחילה, במקום בו "המוסר" מתחיל לדבר בשני קולות.


הקול הראשון, ולגישתי החשוב ביותר, הוא קולו של שלטון החוק. עקרון שלטון החוק, דורש ציות וכיבוד הדין, מצד כל אזרח ואזרח, ויהא מעמדו ומקומו בחברה אשר יהא. אם-כן, לפי שלטון החוק, הואיל ולאדם נתונה זכות להגיש תביעה על פגיעה בשמו, אזי שיש לכבד את זכותו לתבוע ולקבל בהכנעה את תוצאות פסיקת בתי-המשפט.


הקול השני, הוא קול מוזר ביותר. קול של "מוסר" בעייתי, אותו משמיעים, כך נדמה, בדרך כלל אותן הפרסונות המשמיעות את הקול הראשון, רק בסיטואציות אחרות. קול מסוכן. מובילי דעת קהל, אנשי תקשורת ואפילו אנשי אקדמיה, הקוראים לחירוף הנפש בעבור הזכות לחופש ביטוי, מוכנים להקריב את שלטון החוק ואת כיבוד החוק, בעבור הזכות לחופש ביטוי. לגישתי, מדובר בפרדוקס בואך אבסורד; הרי ברור שללא שלטון חוק, גם כך לא תכובדנה הזכויות, ונהיר כי כדי להגן על זכויות יש צורך במערכת אכיפת חוק יעילה.

הקול השני, הוא קול שיוצא נגד, ולעיתים אף פועל באמצעות שיימינג, להוקיע מן החברה פרטים שבסך הכל מבקשים לנצל את זכות הגישה לערכאות הנתונה להם ולתבוע לפי החוק, שלא הם חוקקו, המקנה להם זכויות תביעה. מדובר בתופעה מסוכנת ביותר; בדיוק כפי שמסוכנת תופעת "תביעות ההשתקה" כך מסוכנת השתקת התובעים ההולכת וצוברת תאוצה מיום ליום, ולא חסרות לכך דוגמאות. מבלי להביע כל עמדה בנושא, רק נזכיר את השיימינג שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו, על כך שניצל את זכותו להגיש בבית-משפט אזרחי תביעת לשון הרע כנגד העיתונאי יגאל סרנה;[1] נזכיר גם את הביוש שעבר חבר-הכנסת אורן חזן על כך שיצא לבקש את שמו הטוב בתביעת לשון הרע נגד עיתונאי חדשות ערוץ 2 עמית סגל;[2] אי אפשר שלא להזכיר את עורכי הדין המייצגים קורבנות לתלונות שווא על הטרדה מינית, שסופגים קיתונות של רותחין, שיימינג של ממש, על כך שעושים הם את עבודתם ומייצגים לקוחות שנתונה להם זכות תביעה. ומעבר למקרים בעלי הפרופיל התקשורתי הגבוה, ישנם אלפי מקרים בהם עובדים מפחדים לתבוע את מעסיקיהם, מורים וגננות מפחדים ומפחדות לתבוע את משרד החינוך והרשימה עוד ארוכה.

הביקורת על חברי-כנסת התובעים אזרחים, ביקורת מובנת ובחלקה נכונה, גם לעניות דעתי; כך גם, יש אמת בחשש מאפקט מצנן שעלול להטיל אימה על מי שנפגעה מהטרדה מינית, שמא אם תלונתה לא תעלה לכדי אישום, תיחשף לסיכון בצורת הגשת תביעת דיבה כנגדה. הכל נכון. אך כלפי מי מופנית הביקורת ומדוע?


לעמדתי, במדינה דמוקרטית, לא יעלה על הדעת שאזרחים וגופי תקשורת ינקטו אמצעים קיצוניים כמו ביוש והשפלת אזרחים אחרים, שכל שעשו הוא לנצל את זכותם כחוק ולהגיש תביעה. מצב כזה מציב את החברה בפני סכנת חורבן ושמד לשלטון החוק ולזכות הגישה לערכאות. במצב כזה, למעשה גורמים אינטרסנטיים בחברה, חותרים תחת נבחרי הציבור, וקובעים איזונים חדשים לזכויות האדם מבלי שאיש הסמיך אותם לעשות כן. ובעבור מה? כביכול בעבור הזכות לחופש ביטוי, אך במשקפיים מעט יותר מבחינות ואנטיליגנטיות, ניתן לתהות האין מדובר בפגיעה קיצונית דווקא בחופש הביטוי? מדוע? משום שהזכות לחופש ביטוי כוללת גם את הזכות להתבטא ולתבוע. כך שאם החברה גורמת לאוכלוסיות מסויימות לחשוש ובתוך כך להימנע מניצול זכות תביעה, החברה למעשה מצפצפת על החוק וקוראת לאזרחיה בקול ברור: "כבדו את החוק, אך לא את החוק הזה" וזוהי סכנה מוחשית לדמוקרטיה.


לא ניתן לסיים רשימה זו, מבלי להזכיר משל מפורסם: שירת הסירנות. המיתולוגיה מספרת על אודיסאוס ומלחיו שיצאו את דרכם לכיוון איתקה. בדרך, נאלצו לעבור ליד אי הסירנות. הסירנות, הן יצור כלאיים לו גוף כציפור וראש כאישה יפה; שירת הסירנות, נחשבה כקסומה ומכשפת, עד כדי שמלחים היו שומעים את שירתן עת עברו בקרבת האי, ומרוב היופי והקסם, הייתה נטרפת דעתם, והם היו קופצים אל הים ומתים, או חותרים את ספינתם לדעת, עד שהייתה מתנפצת על הסלעים. אודיסאוס, שהיה נחוש להגיע לאיתקה והכיר בסכנה שלפתח רובצת, ציווה את מלחיו לקשור אותו לתורן הספינה, לסתום את אזניהם שלהם בדונג, ולא להקשיב למוצא פיו עד שיגיעו לים הפתוח. היה זה מסע קשה ומענה מבחינה מנטאלית, הרי אזניו של אודיסאוס היו פתוחות ושמעו כל תו משירת הסירנות; אך ככל שהתרחקה הספינה מאי הסירנות, נחלשה השירה, והעינוי הפך נסבל. עד שהגיעו ידידינו לים הפתוח, שם שוחרר אודיסאוס מן העבותות, ניקו המלחים את אזניהם, וככשאלו את אודיסאוס "פנינו לאן?" ענה להם מבלי להסס: "לאיתקה כמובן".

אין סוף פרשנויות למשל המאלף; בעיני רוחי, איתקה היא ממלכת זכויות הפרט ושלטון החוק, והסירנות הם הקולות והגורמים המטשטשים את הדעת בדרך לאיתקה. כולנו "אוהבי זכויות" כולנו מאמינים בשלטון הערכים, אך האם אנו מסוגלים לאהוב את הזכויות גם כאשר לא פשוט ואפילו מעט קשה?

את האיזונים בין הזכויות, יש לערוך בדעה צלולה ובקור רוח, וליישמם ככתבם וכלשונם גם כשקשה; ובטח שלא לשנות את מלאכת האיזונים המורכבת בדיוק בסיטואציה הקשה ביותר.

ביקורת על איזונים חקיקתיים היא ביקורת נדרשת והכרחית, בתוך כך, גם לגיטימית ורצויה הביקורת על חוק איסור לשון הרע, מכאן ומכאן, אך כדי לשמור על ולהגשים את ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה, חשוב ביותר לדעת כלפי מי להפנות את הביקורת; ביקורת על חקיקה צריכה להימתח ביחס למחוקק ולבתי-המשפט. וכך, ביקורת כלפי אזרח שתובע לפי החוק היא ביקורת רעה, החותרת תחת ערכי הדמוקרטיה; ביקורת שבשיח זכויות קר ומחושב, מעולם לא הייתה נשמעת, ועם מעט דונג באזניים לא הייתה נשמעת גם היום.


לעולם אין לשכוח, כי החיים דינאמיים, וכפי שהיום אתה נמצא מצידו האחד של החוק, מחר אתה עלול להימצא מצידו השני של החוק; כפי שהיום את נמצאת מצידה האחד של החברה, למחרת ייתכן שתמצאי עצמך בצידה השני. אם לא תהא שמירה אמיתית ומהותית על החוק, אם אזרח יחשוש להגיש תביעה, תהא העילה אשר תהא, ואם עורך-דין יחשוש לייצג לקוח, תהא זהותו אשר תהא, לא תהא כל משמעות לזכויות הפרט המוקנות לכל אדם ואדם. פשוט, מן הטעם שאין וודאות היכן נמצא אי הסירנות, אין ודאות מתי דווקא לאזנייך תתגנב שירת הסירנות המשכרת ואין כל דרך לצפות מה עוז קולה של הסירנה הספציפית הרובצת לפתח.



לקבלת ייעוץ ראשוני ללא התחייבות צור קשר עם משרדנו: 072-2221780

 

[1] ביבי נ' סרנה

[2] חזן נ' סגל

יצירת קשר

שלח
כל הזכויות שמורות ©
צור קשר
שלח